להשתחרר בגיל 21 מהשירות הסדיר בצבא, לעבוד במשך שנתיים במשרה במשמרות כדי לחסוך כסף ללימודים ולגור בדירה קטנה בתלאביב עם שני שותפים, אחד מהם הומו, לצבור חברים חדשים שלא מכירים את הנפש באמת ולשמור על שלושה חברים מהתיכון ושניים מהצבא, ללכת לחתונות של חברים ולהשתכר, ללמוד גרמנית במכון גתה, לדאוג שאמא תמצא את תעודת הלידה ותוציא אזרחות פולנית, לטוס לגרמניה וללמוד במשך ארבע שנים בבית ספר לעיצוב ואומנות, לחזור לארץ בקיציים, לחודש, להביא מתנות לאחיינים ולראות אותם משתנים וגדלים משנה לשנה, לטייל ברגל על ההרים בחבורה של חברים ללימודים, להתחיל להרכיב משקפי שמש, לא בהירים ולא כהים, באמצע, עם מסגרת מתכת כסופה, וללבוש מעיל צמר ארוך ושחור, עם צעיף שסרגתי בצבעים רכים של שלכת, להשתנות, לטוס לחודש לאלסקה, לטייל ולראות את אורות-הצפון/זוהר-הקוטב, לחזור לארץ עם סיום הלימודים, לשכור דירה קטנה, לבד בתלאביב ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה במשרד שיכול להעריך את תיק העבודות המודרני-אומנותי-מינימליסטי-בעל-השפעות-קלאסיות במשך שנתיים, לחזור ללימודים באוניברסיטה לתואר בספרות ילדים תוך כדי עבודה עצמאית, להחליף את מסגרת המשקפיים בכזו שחורה ורחבה, לסיים את הלימודים בפעם השלישית בחיים, לעבוד בעריכה ספרותית, בכתיבה, באיור וגם סתם לבשל מדי פעם, להגיע למסיבת יום ההולדת הזו, בדירה הגדולה, עם חברים שחלקם מאוד ישנים וחלקם חדשים וחלקם חברים לשעבר וחלקם עמיתים לעבודה, וכולם שותים יין או וויסקי ומחייכים בשמחה שהפכה להיות כנה ואוכלים סושי שהחבר מזה ארבע שנים גלגל וצוחקים על ההזדקנות הזו שהיא לא מהירה ולא איטית אלא פשוט בקצב של החיים והתחלפות התאים בגוף, וכולם צועקים, לא בסנכרון מושלם, "מזל טוב!".