דף הבית הרהורים
הרהורים
2006 הדפסה דואר-אלקטרוני

 

1. מה עשית בשנת 2006 שמעולם לא עשית קודם לכן? 2. האם למישהו קרוב אליך נולד ילד? כן! נולד לי אחיין חדש, ממש לא מזמן, ולזוג חברי הטובים – זיו וטיש – נולדה בת מדהימה, אמילי. 3. מה היית רוצה שיהיה לך בשנת 2007 שלא היה לך בשנת 2006? 4. מה היה ההישג הגדול ביותר שלך השנה? למרבה הצער, אני לא חושבת שאני יכולה לציין הישג משמעותי כלשהו. היו הרבה הישגים קטנים ובינוניים לאורך השנה, שהייתה בעיקר שנה של שגרה.  5. מה היתה הקניה הכי טובה שלך השנה? אני משערת שזו תהיה ההזמנה מאתר יערות הגשם, שבה קניתי גופיה מגניבה, חתול יפני בצבע זהב, סיכה מקסימה למעיל, מתנה מגניבה לאחותי וגם קיבלתי – את טבעת הקלאדה היפהפייה שלי. 6. ממה הכי התלהבת השנה? Heroes. 7. איזה שיר יזכיר לך את 2006? 8. מה חבל שלא עשית יותר השנה? ציירתי. לא משנה כמה אני מציירת, תמיד אני רוצה יותר. 9. האם התאהבת השנה? התאהבתי בשנה שעברה, ומה לעשות, אני עדיין תקועה... בעצם, אולי אפשר לציין כאן את ג'וש ליימן והירו נאקאמורה?10. מהו הספר הטוב ביותר שקראת השנה? שאלה מצוינת, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לענות עליה, ולו רק בגלל שאני לא זוכרת בדיוק את כל הספרים שקראתי, ולא מתי קראתי אותם.. זכורים בבירור והיו מצויינים: מאוס (הקומיקס של שפיגלמן), שמיכות (קומיקס של קרייג תומפסון, כמעט שכחתי ממנו!) פריקונומיקס (ספר הכלכלה הלא שגרתי של סטיבן לוויט וסטיבן דבנר), הרחק מהמון מתהולל (תומס הארדי), התיקונים (ג'ונתן פראנזן). אני בטוחה שהיו עוד. 11. מה היתה התגלית המוזיקלית הגדולה של השנה? הממ... ארקייד פייר, ג'נס לקמן, רופוס וויינרייט, וגם פייסט, קייק והזומבים. 12. מה רצית וקיבלת? 13. מהו הסרט שהכי אהבת השנה? גם הסעיף הזה בעייתי, כדוגמת סעיף הספרים, במיוחד בגלל המנוי לסינמטק. אציין אם כן רק סרטים שהוקרנו בבתי קולנוע מסחריים וראיתי, מתוך הרשימה של עין הדג: ג'ארהד, בריק, חיים בין השורות וסוריאנה. אני לא מתה על סרטי מלחמה, אבל ג'ארהד פשוט הבריק כמו באר נפט בוערת. בריק היה מטעם פילם-נוארי משובח. חיים בין השורות (The Squid and the Whale) זכה בקטגוריית הסרט הקטן והאישי, בזכות השנינות והמשחק המצוין והמציאות ההזויה. סוריאנה זכה בזכות היותו חשוב ומעניין כל כך וגם כי ברור לי שמעטים האנשים שאהבו אותו עד כדי אזכור בסיכומי שנה. 14. איך חגגת את היומולדת שלך? מסיבה בבית עם חברים, גם מהצבא, גם מהתיכון, גם ממקומות אחרים. השתכרתי עד מאוד, היה כיף! 15. מה היה הופך את השנה הזו למספקת יותר? קצת פחות עצלות וקצת יותר נחישות. ואולי גם שולחן עבודה. 16. מה שמר על שפיותך השנה? שפוית? מה?17. באיזה סלבריטי חשקת לרוב? בראדלי ויטפורד (ג'וש ליימן מ"הבית הלבן"). אז מה אם הוא זקן.  18. למי הכי התגעגעת השנה? נראה לי שמורן, בעיקר כי היא הייתה הכי רחוקה... :)19. מי האדם החדש המעולה ביותר שפגשת השנה? אני משערת שבתואר המפוקפק הזה יאלץ לזכות אבי מהמשרד. הוא ממש ממש בסדר האבי הזה. 20. מה הדבר הכי חשוב שלמדת השנה?

 

 
25's הדפסה דואר-אלקטרוני

 

25 דברים שאני אוהבת

 

ארוחות בוקר גדולות ומשובחות, מכל המינים והסוגים והז'אנרים, ורצוי לאכילה בנחת.

את צלו של שיח הרוזמרין הגדול על המדרכה, שנראה מאוד מדויק בחלקים מסוימים, כמו העתק מושלם של הגבעול והעלים, ובחלקים אחרים מטשטש ומורח את גבולות עצמו.

להביט באנשים שמתרגלים נגינה בכלי כלשהו, ויודעים מה הם עושים. באופן כללי, להביט באנשים שמבצעים פעולה במיומנות רבה ובשלווה, כמו גם להאזין לאנשים המשוחחים על נושא הידוע להם היטב.

את הסוודר החביב עלי, שצבעו תכלת-אפור נקי, כמו שמי בוקר חורפיים, שמגעו נעים כל כך עד שהכי כיף ללבוש אותו בלי שום דבר מתחת.

את הצלילים הרכים והנבוכים שהשפה הגרמנית מקבלת כשאומרים בה את הדברים הנכונים, בטון הנכון.

קפה חם וטעים, שמשביע את כל החושים.

את המשפחה שלי. אבא, אמא, האח הגדול-גדול, האחות הגדולה-גדולה (כולל החתולים – דים וסאם, והכלבה – פרקר), האחות הגדולה ובעלה והבת המופלאה שלהם והבת הפיצפונת המופלאה שלהם, האח הגדול והחברה החמודה שלו, וגם בכלל, את כל השאר.

אוכל פריך, קראנצ'י, קצת שרוף, לוהט, שאוכלים עם הידיים.

ריח של קטורת משובחת, "של אמא" או הר-ציון, בוערת באוויר הפתוח. זה מביא את הקיץ ללב.

את השמים, בכל המצבים. בזמן הזריחה והשקיעה ואמצע היום בקיץ, כשהם בוערים ובהירים כמו ברזל מלובן, ומאדימים בשוליים; בלילה בהיר ומלא כוכבים וגם בלילה מעונן ושחור כדיו ובמיוחד בלילה מעונן חלקית, כשהעבים מתווים קווים כסופים על פני הרקיע; והכי הכי – בבוקר מוקדם באמצע החורף, כשהם מכוסים בעננים אפורים רכים שמסננים את אור השמש לאפור ומשווים לעולם מראה מציאותי יותר.

ספרים טובים חדשים, שממלאים את הראש ברעיונות חדשים ובמילים חדשות ונפלאות, שבתחילתם  יש הרגשה של ציפייה מדגדגת ושבסופם יש הרגשה של ריחוף.

ספרים טובים, ישנים ומוכרים. קוראים אותם לראשונה בגיל צעיר ואז חוזרים אליהם שוב ושוב; ובכל קריאה מגלים משהו חדש ורלוונטי לחיים שעוזר להמשיך הלאה; הדמויות החביבות הופכות לידידים וידידות והולכות איתך יד ביד לאורך הדרך; עד שבכל קריאה נוספת מרגישים יותר ויותר נינוחים, ולבסוף הספר הוא ממש כמו בית.

מוסיקה חדשה ועמוקה, מהסוג שאני מקבלת לפעמים מאחי הגדול-גדול או מידידים שאני מעריכה את טעמם המוסיקלי, שגורמת, כבר בשמיעה ראשונה, לסרט ארוך בתוך הראש (לאו דווקא עלילתי, לרוב סדרה של קונספטים ויזואליים).

מוסיקה מוכרת, שכששומעים אותה היא זורמת בורידים ביחד עם הכדוריות הלבנות והאדומות והלב באופן אוטומטי מתאים את קצב הפעימות שלו לביט.

מרקמים משובחים כשאני אופה. בצק פריך שעשוי מחמאה וקמח בעיקר ומתלבש יפה על האצבעות; תערובת צמיגית של חומיות עשירות, שמתגלגלת מסביב לכף בכיף; שוקולד ניתך עם חמאה וקקאו בתוך סיר כפול של מים רותחים; שמנת מתוקה נמזגת בקול שקשוק נפלא, והופכת קצפת קרמית; ואפילו קצף ביצים בעל מרקם תחרתי עדין. כמובן, גם מרקמים אחרי טבילת האש: פריכות גרגרית של בצק פריך לעומת הפריכות השטוחה של בצק עלים; ספוגיות לחה של עוגת המיץ של אמא וספוגיות כנועה של כל בצקי השמרים למיניהם; אלסטיות של פנקייק וקרפ וחביתיות אחרות..

מרקמים משובחים כשאני יוצרת. חימר לבן חלק וחימר "גס" עם הרבה שמוט והכי הכי – חימר שחור דחוס וחימר יבש וממורק עד ברק; בדים שונים ומשונים וקנבס לציור בשמן או אקריליק; ניירות איכותיים, לציור בצבעי מים בעיקר, אבל גם לעיפרון ולדיו וגיליונות לגזירה ולהדבקה;

קיטש, לפעמים, ובטוב טעם.

לרכב על אופניים באמצע הקיץ, בשיא היום, בירידה בין המושבים, ולהרגיש את הרוח כאילו אני נוסעת לתוך תנור, או לחלופין, אל לב לבו של הגיהינום.

חיבוקים.

את השטח שלי, ואני גם מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אל המדבר הקשוח, הפראי והפרוע, בו גדלתי ובו ביליתי את מיטב (ומירב) שנותיי. אני רוצה לנעול שוב את הנעליים הקשות בשריכה הדוקה וטובה, שגורמת לרגליים באופן אוטומטי לרחף ולהתחיל ללכת. אני רוצה ללכת קילומטרים רבים, בואדיות ולא על מדרכות, ולהגיע אל פינות חמד יפהפיות שאינן מעשה ידי אדם, אלא מעשה ידי הגדול מאיתנו. אני רוצה שכך יהיה.

את האינטרנט החופשי. המבנה שלו אנרכיסטי באופן מרנין. אפשר למצוא בו כמעט הכל, בין אם מה שמחפשים הוא מידע, חדשות, קלאסיקות, שטויות או זוועות נוראיות; ומה שבעיקר אפשר למצוא בו הם אנשים.

מחזות זמר, מונדיאלים, אירוויזיונים ובאופן כללי – כל מה שכיף לא נורמאלי ומטופש משהו. מחזות זמר למען האמת ראויים למספר משלהם, כיוון שהם לדעתי לא רק כיפיים אלא גם מוצלחים מאוד מבחינות אחרות, אבל המספרים הולכים ואוזלים.

צבעים. כהים, בהירים, חזקים, חלשים, מכל הסוגים והמינים. כתום טנג'ורין, ורוד "אפר יונים", תכלת "אליס",

 

 

25 דברים שאני שונאת

 

ללכת על חול עם נעליים או סנדלים.

צפצופים כמעט על-קוליים של מכשירים חשמליים, שנדמה שאף אחד לא שומע חוץ ממני.

רדיוס 100FM, 103FM "רדיו ללא הפסקה", 99ESC, רדיו דרום, ובעצם – כמעט את כל תחנות הרדיו שאין רשת א'-ב'-ג' או 88FM.

לשטוף רצפה, כשאין זמן וכוח לעשות את זה כמו שצריך.

לחות.

זיהום אוויר. בכל פעם שאני נוסעת הביתה, לדרום, אני מוצאת את עצמי נושמת לרווחה, ומגלה שבכל הזמן הזה במרכז בעצם נמנעתי מלנשום כמו שצריך. חוץ מזה, מג'ייף את הנקבוביות בטירוף.

להתאכזב מדברים שאני אוהבת. אנשים שאני אוהבת ומעריכה ופתאום יוצאים בהכרזה עם איזושהי דעה מתועבת במיוחד; פרקים גרועים של סדרות טלוויזיה מצוינות; שירים ואלבומים גרועים של מוסיקאים טובים; ספרים גרועים של סופרים חביבים; וכדומה, הבנתם את העניין.

דקרון. וגם – הגזרה של מדי א' צה"ליים.

 

 

25 דברים שאני אדישה אליהם

 

האולימפיאדה. אז מישהו זכה, אז מישהו הפסיד, ההוא ישראלי והאחר אוסטרי וכולם אנטישמיים.   

בחינות הפסיכומטרי. גם כי לא סביר שאצטרך לעשות (תיקי עבודות הם יותר הכיוון שלי), וגם כי ברפרוף קל על כל אותם מילוני העשרה מטופשים, אני מזהה את המשלב הסטנדרטי שלי, אם לא למטה מזה.

 
ללא כותרת הדפסה דואר-אלקטרוני

 

השיטפון הראשון במכינה לא היה בתחילת השנה, אלא הגיע רק כשהחורף כבר העמיק את אחיזתו, לאחר הקיץ השחון במיוחד.

היה זה יום הולדתו של עמרי, ואולי לא יום ההולדת עצמו, אבל המסיבה נערכה אז. הכנו לו הפתעה מיוחדת; ריפדנו חדר ריק במזרונים וערכנו בו מלחמת כריות עצומה וכוללת עם מוזיקה אלקטרונית ברקע ועוגת גזר ומיץ גזר לסיום, כראוי לבחור כמו עמרי. גשם שוטף התחיל לרדת באותו ערב, וכסיום לאותו ערב חורפי מושלם, התכרבלנו כולנו על הרצפה המרופדת ונרגענו כשעמרי העביר לנו דמיון מודרך.

בערך בחצות, לאחר שהכל כבר הסתיים וחזרתי לחדר, הפלאפון שלי צילצל ומצדו השני נשמע קולו העצי של אסף, המדריך: "זהרה, בשביל מה השארנו אותך עוד שנה אחרי התיכון לחינוך סביבתי, אם לא בשביל שתורידי את החבר'ה לראות את השיטפון כשיהיה? אני אגיע עם הג'יפ בעוד חמש דקות. תהיו מוכנים".

עברתי בחדרי המכינה וקראתי לאנשים, שיתארגנו מיד. בג'יפ שהגיע לא היה מקום לכולם כמובן, החלטנו לתת לאלו שלא ראו מעולם שיטפון, והשאר, שאינם ממהרים, ילכו ברגל. בתור אחת שגדלה במושב על שפך נחל צין, היו מקסימום שנתיים בחיי בהן לא ראיתי לפחות שיטפון אחד, וכשהייתי בחטיבת הביניים השיטפונות אפילו סידרו לנו מדי פעם ימי חופש, כשחסמו את כביש הגישה למושב. אפילו אחייניתי בת השנה, מיקה, כבר הספיקה לראות שיטפון.

כך יצא שזכיתי לרדת לבקעה ברגל, על כביש הסרפנטינות, ביחד עם גברברי המכינה קלי הרגל ועוד חברים מהתיכון. הכביש היה רטוב ושחור, והלילה עמוק וכהה, מואר לפרקים בהתפוצצויותיהם הסגולות של הברקים. ויתרתי על המשקפיים, שהיו חסרי תועלת בהיעדר "וישרים", ופשוט רצתי, מסומאת למחצה, במורד.

השיטפון היה אחד החזקים שהיו בשנים האחרונות.

עמדנו בחשכה, ספוגים במים, ובהינו בעצמה ובחיים שזרמו. עמדתי על סלע, מעל הזרימה, ברקים אקראיים מאירים את השצף הגדול, והתמלאתי כולי בשאיפה להתאחד עם הזרם האדיר הזה, לזנק לתוכו, להיטלטל בסערה, להימחק לחלוטין כאן ולהיות רק בפנים.

קיבלתי חיבוק מיונתן.

העלייה למדרשה ברגל, בכביש הסרפנטינות, הייתה מייגעת להפליא, ואין לי ספק שאשמה הייתה בחלק ניכר ממקרי ההצטננויות באותה עת. אבל לאף אחד לא היה אכפת, כי מה הם כבר כמה ימי מחלה, לעומת המראה המרעיד החרוט בלב, של בקעת צין, שטופת גשם וחרוצת נחלים, מוארת בקרינה המסנוורת, העל-טבעית, של ברקי השמיים.

 
מלך עכברוש - לוליטה - על העיוורון הדפסה דואר-אלקטרוני

 

לפני כשנתיים קראתי שלושה ספרים; "מלך עכברוש" מאת ג'יימס קלאוול, "לוליטה" מאת ולדימיר נאבוקוב, ו"על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמגו. על הראשון המליץ לי ידיד, השני נראה לי כקלאסיקה שפשוט צריך לקרוא (אם כי כשסיפרתי לאותו ידיד שאני קוראת אותו הוא שאל "מה? לא המלצתי לך עליו עדיין?"), והשלישי יצא לאור בעברית בערך באותה עת והוא זכה לתשבחות מכל עבר, לכן החלטתי לקרוא אותו. אך דווקא "על העיוורון" הוא זה שאכזב אותי מבין השלושה.

 

בשלושת הספרים נראה שהסופר יוצר סיטואציה קיצונית, שמפרקת את החברה האנושית המוכרת. על גבי שייריה של החברה הישנה מתפתחת חברה חדשה, שמאפשרת לנו לבחון מחדש את הקביעות המוכרות על טוב ורע, ומאפיינים נוספים של החברה ואופייה המוסרי.

 

"מלך עכברוש" מדגים את המודל הנ"ל בצורה הטובה ביותר (ומעניינת הרבה יותר בזכות אופייה הריאליסטי של היצירה ואיכות הכתיבה מאשר, נאמר, "בעל זבוב" המוכר יותר).

בספר מתוארת חברת החיילים במחנה שבויים יפני בסוף מלחמת העולם השנייה, בו מוחזקים אמריקאים, בריטים ואוסטרלים. הספר מתמקד בחברות הנרקמת בין החייל האמריקאי האופורטוניסט לבין הקצין הבריטי הצונן, כשהם משתפים פעולה ויוצרים תשתית מסחר בין השבויים, בעיקר בבשר עכברושים, שהם מוכרים כבשר תרנגולות.

הספר רצוף דילמות עמן מתמודד הבריטי, שמשתדל לדבוק בעקרונותיו המוסריים על אף קיצוניות הסיטואציה בה הוא נמצא, כשהאמריקאי מייצג את שונותה של החברה החדשה, כמו הונאת קצינים בכירים ממנו, למען רווחתו האישית. לאורך הספר הבריטים הם אלו שדבקים בחברה הישנה, לדוגמא, הם אלו שממשיכים להתייחס לדרגות גם במחנה השבויים, לעומת האמריקאים שמוותרים על הפורמליות.

במהלך הספר מתרחשים אירועים שונים ומשונים, שמחוץ למחנה היו נראים נוראים למדי, אבל בסופו של הספר נראה היה לי שהייתי נוהגת בצורה דומה באותה סיטואציה, ומעבר לכך – שזה היה בסדר.

 

"לוליטה" אינו מתאים לתבנית הזו בדיוק. אין ממש סיטואציה קיצונית שמפרקת את החברה.  במקומה ישנם שני גורמים עם תפקיד דומה. ברקע, המעבר של הומברט מאירופה לאמריקה, שמהווה שינוי תפיסתי, אווירתי ותרבותי; והעיקרי - הבידוד היחסי שלו מן החברה. כשהוא מתגורר עם לו ואמה, אין להומברט בעצם קשר עם אף אדם אחר, וגם הקשר של לו ואמה עם העולם החיצון הוא מועט. בגלל הבידוד הזה נוצר עולם פנימי, חדש ומשוחרר מחוקיו של העולם הישן. בחלקו הראשון של הספר זהו עולם הפנטסיות של הומברט, אך בחלקו השני של הספר, בו הוא מממש את אהבתו/תאוותו ללו, העולם הפנימי הזה הופך לממשי לחלוטין, כשהנסיעות ממקום למקום מאפשרות לזוג לחיות בלי חוקים ובלי קשר ממשי לעולם מסביבם.

בעולם הפרטי של הומברט אנו יכולים לעקוב אחרי מחשבותיו ואחרי התהליך בו הוא נשבה בקסמיה של לו המפתה, עד כדי כך שבסופו של הספר אנו עלולים לשכוח שמדובר בפדופיל, ולראות במערכת היחסים ביניהם דבר הגיוני ולגיטימי (אם כי חלק מהקוראים פשוט חושבים "כמה דפוק ודוחה הפדופיל הזה, איזה ספר מעוות ומיותר"). עם זאת, זה אינו ספר שמעלה את הפדופיליה על נס, והוא אינו מסתיר את הפגמים והקשיים שבמערכת היחסים, ובסופו של הסיפור ניכרות בבירור הצלקות שנותרות בילדה-אישה לו.

 

ז'וזה סאראמגו, שיצירתו מאופיינת כ"ריאליזם מאגי", יוצר את הקיצוניות שלו בצורה מסתורית, פנטסטית כמעט. את העיר שסאראמגו מתאר מכה מגפה של עיוורון בלתי מוסבר ומדבק. החולים נשלחים כולם לבידוד בבית חולים נטוש, איש אינו מטפל בהם, והדברים היחידים שמשאיות האספקה מביאות הם מזון וחולים נוספים. בבית החולים המנותק מכלל החברה האנושית מתפתחת חברה חדשה, ברוטלית וקשה. אחד מהעיוורים שמגיעים מביא איתו אקדח, ובעזרת חבורת בריונים (עיוורים גם הם) חמושים באלות הם משתלטים על אספקת המזון וכך הופכים לרודנים המאיימים על כל הנתונים למרותם, מנצלים מינית את הנשים וכו'.

 

מה אם כן מונע מ"על העיוורון" להיות ספר מעניין לעומת השניים האחרים?

התשובה פשוטה למדי; במקום להפוך את היוצרות ולערבב את הטוב ואת הרע ועל ידי כך לשאול שאלות, סאראמגו מצייר תמונה מאוד ברורה שנותנת את כל התשובות ולא משאירה בכלל מקום לשאלות. אין ב"על העיוורון" ספקות בנוגע לאופיים של האנשים או מוסריות מעשיהם. יש הבדלה ברורה בין הכנופיה המשעבדת, שמורכבת מפושעים לשעבר וכיוצא באלה, שמבצעת רק מעשים רעים, לבין המשועבדים המנסים להשתחרר, האזרחים התמימים והטובים.

 

כמעט משעשע לחשוב על כך שזהו ספר על עיוורון, כשבעצם התפיסה שהוא מציג מכילה רק שחור ולבן, דבר גרוע כעיוורון עצמו לעומת התמונות המורכבות, בעלות אלפי הגוונים האפורים, שמציירים קלאוול ונבוקוב.

 
ללא כותרת הדפסה דואר-אלקטרוני

 

כשהייתי קטנה היו לי שני חברים, ליאור ואביחי, ילדי השכנים. היינו מסתובבים בהרים שמעבר לכביש, ובכל שבת עושים מדורות, ואוספים ביחד זחלי ארינמלים, ומה לא.

מעבר לכביש שליד הבית היו ההרים, ובין ההרים לבין הכביש והבית, לא איפה שבית הקברות לכלבים, היה הוואדי. הוואדי היה מקום נפלא להיפגש בו בסתר, לרוץ סתם, ולהחביא בו דברים. היה בו גוש אשלים סבוך, אפוף זמזומי ציקדות וריח מלוח, בו אפשר היה למצוא חיפושיות ירקניות מבריקות ומנצנצות ונוצות וקינים.

בחורף ההוא, של 92', הייתי בכיתה ב' וירד הרבה גשם. אני זוכרת איך הכלבה שלי החליקה על הכביש המכוסה בבוץ, וליאור ואביחי ואני הפשלנו את המכנסיים עד מעל הברכיים ובוססנו בבוץ הדביק, העמוק, ואחר כך חזרנו הביתה בריצה אל אמא, ברגליים קפואות.

 
ללא כותרת הדפסה דואר-אלקטרוני

 

היה זה בחורף של כיתה ט', כשלמדתי במדרשת בן-גוריון. באותה שנה התקיים בתיכון חוג לצפייה בבעלי חיים בהדרכתו של יובל, שכלל בעיקר טיולים בשטח, לפעמים סיורים בג'יפים, עם טלסקופים לצפייה בקינוני דורסים או פנסים רבי עוצמה לתצפיות לילה, ותמיד אחוות חוג נהדרת, של תה צמחים משובח מעל הגזייה והמון אוכל שכולם מביאים.

באותו יום יצאנו לטיול רגיל למדי בבקעת צין. עלינו לשדה צין קצת מאוחר מדי, והתחיל להחשיך. השמש הקדימה להיעלם, כיוון שהשמיים היו מכוסים בעננים אפורים, שהתקשרו לכדי חשרת עבים שחורה ממש במזרח, בכיוון הר צרור. הלכנו במהירות כדי שלא לאחר לארוחת הערב, חוצים את מישור הלס האפרפר-צהבהב, שהואר באור החיוור שחדר את שכבת העננים. הרוח הקרה חבטה בפנינו, ודקרה אותם בטיפטופי גשם דקיקים, המתה על פני המרחב וגילגלה בו את הכדורים הגדולים והקוצניים של שיחי הארכובית.

הגענו למדרשה בחושך כמעט, סמוקי פנים מן הקור. כיוון שהיה זה טיול במסגרת החוג, ולא השתלחות, נחסכו מאתנו צעקות המדריכים, הדבר היחיד שיכול היה לקלקל חוויה כזו…

 
«התחלההקודם123הבאסיום»

JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
זכויות יוצרים © 2017 האתר של זהרה. כל הזכויות שמורות.
ג'ומלה! הינה תוכנה חופשית המשוחררת תחת רשיון GNU/GPL.