דף הבית הרהורים
הרהורים
שחמט של יום כיפור הדפסה דואר-אלקטרוני

 

שחמט של יום כיפור

 

מעולם לא צמתי באמת ביום כיפור. כשהייתי קטנה הייתי קטנה מכדי לצום, וכשגדלתי הייתי הגיונית מכדי לצום מהסיבות האלו.

כשהייתי קטנה, כל יום כיפור אבא היה מוציא את השחמט הישן. אבא היה צם. הייתה זו קופסה שטוחה, שלושים וחמישה סנטימטרים על שלושים וחמישה בערך, עשויה עץ, ריבועים של עץ בהיר וריבועים של עץ כהה, חומים וחמימים, לא לבנים ושחורים. בתוך הקופסה הייתה מגרה שטוחה, שבתוכה היו הכלים, גם כן בעץ בהיר וכהה, מגולפים בפשטות, כבדים וחביבים.

כל יום כיפור אבא היה מלמד אותי לשחק שחמט. מסדר את הכלים המוזרים על הריבועים ואני הייתי מחקה אותו ומסדרת את שלי בדיוק אותו הדבר. ואז הגיע תור התנועה: חייל הולך בפעם הראשונה שני צעדים קדימה, ואחר כך צעד אחד, אבל הוא אוכל באלכסון. ורץ, הוא הולך באלכסון. וצריח הולך ישר, כמה שהוא רוצה. למלך ומלכה אף פעם לא הגענו. גם לא להצרחה.

סוס הולך שניים קדימה ואחד הצידה, או אחד הצידה ושניים קדימה. בגלל זה יעל קוראת לדודים של אמא, אחים של סבא וסבתא, סבא/תא סוס.

 

פעם, לפני שהיו תאילנדים ולפני שהיו פועלים בדואים, היו מתנדבים ישראלים ומתנדבים מכל מיני ארצות של מזרח וצפון אירופה, סלובקיה ושוודיה ועוד.

היה לנו מתנדב ישראלי, שקראו לו אריה. לאריה היו חסרות שתי אצבעות באחת הידיים, הן פשוט לא היו שם ממתחת למפרק הראשון של האצבע. הייתי קטנה אז, וזה קצת הפחיד אותי. פעם אני ואריה שיחקנו שחמט. זה לא היה השחמט מעץ, אלא סתם שחמט כזה, מפלסטיק, על לוח מקרטון שהיה מקופל בתוך קופסה כחולה. שכבנו על הדשא האחורי, תחת עץ הצאלון ושיחקנו. אבל לא באמת, כי הייתי קטנה, ולא כזאת טובה. למען האמת, גם עכשיו אני לא טובה.

 

היו לנו, בפעם אחרת, מתנדבים מחוץ-לארץ, לא זוכרת בדיוק מאיפה. אני ואחי היינו משחקים איתם לפעמים בקלפים, קרה-קופה, או קנט-קופה, תלוי מאיפה אתה בא. גם בזה הייתי גרועה, אבל זה כבר משחק אחר.

 
על רופוס וג'ף הדפסה דואר-אלקטרוני

 

התמכרות לאלבומים בפני עצמם, מתרחשת אצלי תמיד בצורה דומה.

בשמיעה ראשונה, האלבום מוצא חן בעיני.

אחרי שתיים או שלוש האזנות נוספות, השירים הקליטים ביותר נדבקים לאוזן, וגורמים להאזנות חוזרות ונשנות.

באותן האזנות מלות השירים הקליטים נחרטות בזיכרון, והשירים הפחות קליטים ונגישים מתחילים לחלחל פנימה, ואז הכיף האמיתי מתחיל.

הם מתחילים כשורות ומתמצקים לנוכחות מלאה, ואז, בפתאומיות כמעט, האלבום כולו מזנק אל תוך התודעה ומתיישב בה כמפלצת עצומה ונפלאה, שהיא בעצם מחבריך הטובים ביותר.

 

עם האלבום "Marvin the Album" של הלהקה המלבורנית Frente!, לדוגמא, זה התחיל ב-"Labour of Love" ו-“Bizzare Love Triangle” (גרסת כיסוי), המשיך ב-“Ordinary Angels” , “Pretty Friend” ו-“Most Beautiful" והסתיים באלבום כולו, שנפלא בעיני.

 

“Poses” של רופוס וויינרייט נמצא כבר בשלב האחרון.

האלבום המבריק הזה, שקיבל ציון 8.6 בפיטצ'פורק-מדיה, הוא אחד האלבומים העגולים והיפים שיצא לי לשמוע.

כל כולו הפקה שיינית, סוחפת, מתוזמנת ומתוזמרת לעילא.

הרמה שלו אחידה (וגבוהה כמובן), אבל השירים מגוונים. “Evil Angel” אפלולי מאוד, ואילו “California” שטוף שמש באופן מוחשי ממש, אבל שניהם בהחלט שייכים לאותו המקום.

השיר הראשון שידעתי את מלותיו הוא “Cigarettes and Chocolate Milk” כמובן. אחריו באו בעיקר “California” ו-“Greek Song”. דווקא השיר שמככב בשם האלבום – “Poses”  הגיע בשלב מאוחר יותר, כאילו צריך להתרגל קצת למלודיות ולכלים של וויינרייט לפני שאפשר להתמכר לרגישות שמתגלה בשיר, ובשירים האחרים, הרכים יותר אך פחות נגישים.

 

 

 

 הקשר בין המוסיקאים ג'ף באקלי ורופוס וויינרייט, המת והחי, אינו מופרך. שניהם צעירים, שפעלו (לפחות לזמן מה) באותה התקופה. לשניהם מנעד ווקאלי מרשים ונטייה להפקה דרמטית, גדולה מהחיים ואנרגטית להפליא.

 
סתיו הדפסה דואר-אלקטרוני

 

היא הולכת על שפת המצוק, משקיפה על בקעת צין. הימים הם ימי סתיו אחרונים, והרוח קרה ונושאת ריחות  שהתייבשו בחום ימי הקיץ האחרונים.

שערה חום, והוא גלי, רך ופזור, מתגלגל ברוח על פניה.

הרוח נושאת אליה עלה צהבהב יבש. היא יודעת שהוא לא משום עץ שגדל בנגב. זה עלה של עץ אלון. מהצפון הרחוק, הגיע עד לכאן. הייתכן? תחת עץ אלון הם ישבו אז, ביום סוף חורף חמים כבר.

היא חוזרת לביתה ומכינה לעצמה כוס חמה של שוקו מתוק, ומיישבת ליד החלון לשתות. בסוודר חמים היא יושבת, וחושבת על ימים אחרים, חצבים, חתולים, ועליו.

היא בעצם מבולבלת, איבדה את מטרותיה, כמו עץ שמשיר את עליו בסתיו.

היא מסתכלת על העלה היבש שהרוח נשאה אליה. כל התפצלות בעורקיו המיובשים מייצגת בעיניה התפצלות בחייה, שלב של החלטה גורלית.

ושוב היא חושבת על מטרת אותו טיול קטן לצוק. לקפוץ או לא לקפוץ, עוד התפצלות בעלה. את העורקים קוטע קו דק שהולך ומתרחב ככל שהוא מתקרב לשולי העלה. חרק שהטיל את ביצתו בעלה, היא נזכרת בשיעור טבע עם המורה בתיה. התפצלות שנגמרת במוות? שינוי? אולי סתם עלה טיפשי שעף מגן כל שהוא.  

היו ימים, היה איש בירוק, היו מחשבות, היה יין מתוק. היה צחוק.

יפה לעיניים, מגרד בידיים, חצב. עכשיו סתו.

 
ספטמבראים X הדפסה דואר-אלקטרוני

 

להשתחרר בגיל 21 מהשירות הסדיר בצבא, לעבוד במשך שנתיים במשרה במשמרות כדי לחסוך כסף ללימודים ולגור בדירה קטנה בתלאביב עם שני שותפים, אחד מהם הומו, לצבור חברים חדשים שלא מכירים את הנפש באמת ולשמור על שלושה חברים מהתיכון ושניים מהצבא, ללכת לחתונות של חברים ולהשתכר, ללמוד גרמנית במכון גתה, לדאוג שאמא תמצא את תעודת הלידה ותוציא אזרחות פולנית, לטוס לגרמניה וללמוד במשך ארבע שנים בבית ספר לעיצוב ואומנות, לחזור לארץ בקיציים, לחודש, להביא מתנות לאחיינים ולראות אותם משתנים וגדלים משנה לשנה, לטייל ברגל על ההרים בחבורה של חברים ללימודים, להתחיל להרכיב משקפי שמש, לא בהירים ולא כהים, באמצע, עם מסגרת מתכת כסופה, וללבוש מעיל צמר ארוך ושחור, עם צעיף שסרגתי בצבעים רכים של שלכת, להשתנות, לטוס לחודש לאלסקה, לטייל ולראות את אורות-הצפון/זוהר-הקוטב, לחזור לארץ עם סיום הלימודים, לשכור דירה קטנה, לבד בתלאביב ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה במשרד שיכול להעריך את תיק העבודות המודרני-אומנותי-מינימליסטי-בעל-השפעות-קלאסיות במשך שנתיים, לחזור ללימודים באוניברסיטה לתואר בספרות ילדים תוך כדי עבודה עצמאית, להחליף את מסגרת המשקפיים בכזו שחורה ורחבה, לסיים את הלימודים בפעם השלישית בחיים, לעבוד בעריכה ספרותית, בכתיבה, באיור וגם סתם לבשל מדי פעם, להגיע למסיבת יום ההולדת הזו, בדירה הגדולה, עם חברים שחלקם מאוד ישנים וחלקם חדשים וחלקם חברים לשעבר וחלקם עמיתים לעבודה, וכולם שותים יין או וויסקי ומחייכים בשמחה שהפכה להיות כנה ואוכלים סושי שהחבר מזה ארבע שנים גלגל וצוחקים על ההזדקנות הזו שהיא לא מהירה ולא איטית אלא פשוט בקצב של החיים והתחלפות התאים בגוף, וכולם צועקים, לא בסנכרון מושלם, "מזל טוב!".

 
ישעיהו הדפסה דואר-אלקטרוני

 

זהרה צעירי י'2                                                                  30.1.2000

 

הבעיות שמציבה תקופת הגלות בפני נביאי ה' ודרך התמודדותו של ישעיהו עמן

 

בפני הנביאים של תקופת הגלות עומדים קשיים רבים. העם מיואש ואינו רואה גאולה באופק. נדמה לעם שהעונש מגיע לו בצדק, כי חטא וכי הוא נענש גם על חטאי אבותיו-על כן אין תקווה. העם חושש כי ה' עזבו ושגם אם ינסו לכפר על החטאים זה לא ישנה-כי ה' כבר לא איתם. קושי נוסף הוא שהעם חושב שגם אם אכפת לה' הרי אין לו מספיק כוח על מנת לעזור לו.

לדעתי הנביא ישעיהו מתמודד היטב עם קשיים אלו ופועל בנאומיו על מנת להשקיט את החששות ולהפיח תקווה בעם.

בפרק מ' מתמודד ישעיהו עם חלק מהקשיים. בפס' הראשון אומר הנביא "נחמו נחמו…" וכוונתו לסתור את דברי איכה "ואין מנחם…" על מנת להפיג את החשש שה' נטש את העם. בפסוקים הבאים (1-9) מודיע ישעיהו על הגאולה-"כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים.." וטוען שתקופת העונש נגמרה וה' עומד לעזור לעם. בפסוקים 12-26, בהם מתוארת גדולתו של ה', מחזק ישעיהו את האמונה בכוחו של ה'-בכך שהוא יכול לעזור. לדוגמא: "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת". פסוק זה מתייחס למעשה הבריאה בו הפגין ה' את כל כוחו. הפסוק מדגיש את גדולתו של ה'-כל הימים והארצות קטנים כל כך וה' יצר אותם בצעדים וזרתות.

בפרק מ"א חוזר ישעיהו וסותר את תחושת הבדידות בפסוקים 8-9: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי… עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך..". בפסוק 14 באותו פרק מעודד ישעיהו את העם וחוזר על כך שהגאולה קרובה: "… אני עזרתיך נאום-ה' וגואלך קדוש ישראל..". כוחו של ה' מודגש (שוב) בעיקר בשני פסוקים 18-19: "…אשים מדבר לאגם-מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שיטה והדס…". פסוקים אלו גם מרגיעים את העם שחושש שהחזרה לארץ תהיה כרוכה בקשיים פיסיים רבים-מעבר במדבר וכן הלאה.

בפרק מ"ה פסוקים 1-7 מוכיח ישעיהו את כוחו העקלקל של ה' ע"י הכרזה שכורש הוא שליח ה'. כורש שמעשיו מכוונים לגאולה גם מפחיתים את הייאוש שחש העם.

בגלל דוגמאות אלו ורבות נוספות בכל נאומי ישעיהו אני חושבת שישעיהו מתמודד היטב עם הקשיים שמעמידה בפניו תחושת הגלות.

 
הספר של מיקה הדפסה דואר-אלקטרוני

 

א - אהבה

ב - בית

ג - גל

ד - דג

ה - הרדוף

ו -

ז - זחל

ח - חסידה

ט - טווס

י - ידיים

כ - כף

ל -

מ - מרק

נ -

ס - ספיר

ע - עין

פ - פרפר

צ - צב

ק - קרנף

ר -

ש - שעון

ת - תמר

 
המעגל הדפסה דואר-אלקטרוני

 

השעה מאוחרת, מאוחרת מאוד. הלילה מוסיף צינה לאוויר שביום היה לוהט ושופך לתוכו לחות וערפל. היום לא רק שהיה חם, אלא גם מייגע וכואב. המחשבות הרעות מתדפקות דלתות מוחי, נמשכות כמו העשים לעמודי התאורה. המסלול הרגיל מתחיל ועובר ליד הבית של החבר הכי טוב שלי. לא רק אותו אני אוהבת, אלא גם את המשפחה שלו ואני אפילו מכירה את כולם די טוב והבית שלהם בדרך כלל תמיד פתוח בפני, מלא אור וצחוק מתוחכם. אבל עכשיו לילה, והבית חשוך. אחר כך הנדנדות מול הבית של מוס. הנדנדות החביבות עלי במקום הזה, הכי קרובות והכי טובות. כמה פעמים ישבתי כאן וחיכיתי בתקווה שמוס יעבור? אני סוטה מהנושא, והמסלול לא מרשה לי להתעכב כאן יתר על המידה, הנדנדות שייכות לשנה שעברה.

להיכנס לעובי  השכונה. הבתים הבהירים בעלי הצורות המוזרות יפים באור הקלוש. המסלולים ביניהם סבוכים ומתפתלים, החומות סוגרות מכל עבר והמעברים מוצלים בצמחים מטפסים. אני כבר מכירה את הפניות ויודעת את הכיוון, אבל בכל זאת נעים לטעות במקום הזה לשעה קלה, לשוטט באקראי במקום הנטוש הזה, שכן בלילה אין בו איש. אך לבסוף, כיוון שאחרי הכל השכונה קטנה היא למדי, אני מגיעה למחוז חפצי.

מעין כיכר משתרעת מולי, מוארת באור המוזר של עמודי התאורה, עומדים על משמרתם כפוית הטובה כמעט כמו שוטרים. הספסלים ריקים, כמובן. אני מתקרבת אל המעגל. זהו ארגז חול גדול ועגול, בקוטר כעשרה מטרים. אין בו שום דבר. מסגרת בטון נמוכה, חול ותו לא. אני חולצת את סנדלי ותוקעת את רגלי עמוק בתוך החול החמים עדיין מהיום. אני שוכבת על גבי, ראשי מונח על הבטון החם, ומביטה בירח, בכוכבים ובלוויינים המנצנצים וחולפים ממעל.

מעברו השני של המעגל ישנה רצועה של דשא ירוק, מעבר לה מדבר וצוק. ביום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. לעיתים אני באה למקום הזה לפנות ערב, כשהאוויר קריר, השמש כבר נמוכה במערב ורוח נעימה נושבת. אני יושבת שם, יחפה גם כן, ומציירת ציורי אגדות בחול בעזרת מקל דק. נסיכות, עצים, ארמונות וסוסים מופיעים להרף ונמחקים. לפעמים אני משאירה אותם שם, מאכל לרוח. באור היום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. כשאני באה למקום הזה, כמו עכשיו, הם נעלמים ומטשטשים לכלל צללית מושחרת.

נותרים רק הלילה, המעגל ואני.הבעיות נישאות להן כמו גרגרי החול ברוח.

 
ההוביט הדפסה דואר-אלקטרוני

 

ההוביט, ג'. ר. ר. טולקין

יומן קריאה

תקציר הספר

 

בילבו באגינס היה הוביט, שחי בחור באדמה. פירוש הדבר הוא שגבהו היה אמה וחצי בערך, רגליו שעירות ושהוא אהב נוחיות, ככל בן לגזע ההוביטים. מחילתו הייתה מסודרת ונקיה, הוא אהב תה, נהג לעשן מקטרת ולארח חברים, ונמנע מהרפתקאות, עד שאחת נפלה עליו.

אותה הרפתקה הגיעה בדמותם של גנדלף, המכשף הנודע, ושלושה-עשר גמדים, וכל החבורה דוחקת בו לצאת אתם להרפתקה נועזת של מיגור דרקון ולקיחת שלל. כך אירע שבילבו באגינס, הוביט מהוגן וחובב שלווה, יצא להרפתקה נועזת כשבכיסיו אין דבר פרט לממחטה.

עם תחילת מסעם נתקלת החבורה בטרולים מרושעים, הזוממים ללכוד את כולם ולאכול אותם, אך נחלצים בעזרת חכמתו של גנדלף. הם ממשיכים לעבר עמק ריוונדל, עירו של אלרונד בן-הלילית, שם הם נחים ומחליפים כוחות. מאותו מעוז קסום הם נעים אל "ההר הבודד", שם הם מתעמתים עם סופות שלג, ואף חודרים אל בטן ההר ולוחמים באורקים מרושעים. באותו מקום אפל פוגש בילבו את גולום, מין יצור נאלח ונורא אתו הוא עורך תחרות חידות על מנת לצאת מהמערה. שם הוא גם מוצא את טבעת הזהב המוזרה, ההופכת את העונד אותה לבלתי נראה. מחוץ להר החבורה נתקלת באורקים נוספים ובזאבים, אך ניצלת הודות לכשפיו של גנדלף ולעזרתו הטובה של אדון הנשרים. על מנת להתאושש מהקרב הם ממשיכים אל ביתו של ביאורן, מחליף העורות רב העצמה. משם הם נודדים ליעראופל, שם הם נלכדים ע"י עכבישים גדולים, אך ניצלים רגע  לפני הארוחה בעזרתו של בילבו. בהמשך הם נאסרים ע"י בני-הלילית של יער אופל. במקום זה מנצל בילבו את כושר ההמצאה שלו כדי לחלץ את הגמדים בעזרת חביות על פני הנהר, שמוביל אותם היישר אל העיירה שלחופי האגם לידו נמצא ההר בו שוכנים הדרקון ואוצרו, מטרת מסעם.

 בתוך ההר הם נודדים, במחילות הגמדים, על מנת למצוא את אוצרותיו, אך תוך כך הם מעוררים את זעמו של הדרקון העתיק סמוג. כעס זה מוציא הדרקון על העיירה לחופי האגם, בה ביקרה החבורה קודם לכן. אך זעם זה נוטה לרעתו של הדרקון, והוא מומת ע"י לוחם צעיר מהעיר.

כעת, משהוסר איום הדרקון מתפתח קרב גדול על אוצרו, קרב חמשת הצבאות שנקרא בשם זה בשל חמשת הגזעים שהשתתפו בו.

לאחר הקרב ולאחר שעשה את המעשה הנכון, זוכה בילבו לחזור אל מחפורתו, עשיר במעט כסף ובהרבה הרפתקאות ועלילות גבורה.

בחר בדמות מרכזית מרומן שקראת, אשר עוררה בך הזדהות או דחייה. הסבר אילו מעשים או תכונות של הדמות עוררו בך תגובה זו.

 

גולום « דמות מעוררת דחייה

 

גולום הוא אותו יצור נאלח שבילבו פוגש במערה בהר הבודד ושאצלו הוא מוצא את הטבעת. דמותו מעוררת דחייה וגועל במרבית קוראי הספר ולמען האמת היא מונחת שם כדי להיות כזו. טולקין, הסופר, יוצר במהלך הספר מעברים חדים וניגודים בין אור וחושך, רוע וטוב, בעזרת מקומות כאלו, אירועים ודמויות, וזהו תפקידו של גולום בסיפור-להוות ניגוד לדמות העיקרית, לבילבו. (רושם זה מתחזק בסדרת הספרים הממשיכה את ההוביט, טרילוגית שר הטבעות, שם מסופר בקצרה סיפורו של גולום ומוצאו, ומתברר שהוא בעצם חוטר לגזע דומה להוביטים בשם סמיאגול, שהתעוות והפך למה שהוא כיום-גולום).

 את המקורות לרגשי הדחייה והגועל שגולום מעביר ניתן לחלק לסוגים שונים: המראה, ההתנהגות-הקולות, צורת הדיבור וכו', והמחשבה.

המראה

גולום מתואר בספר כיצור קטן וחלקלק "אפל כחשכה עצמה, מלבד זוג עיניים גדולות וחיוורות בפניו הכחושים". זרועותיו ארוכות ובעזרתן הוא חותר בסירתו הקטנה על פני האגם בו הוא דר. אצבעותיו דקות, ארוכות וממהרות להיכרך סביב דברים, ועדיף שיהיה זה דג, או צווארך.

תיאורים אלו, ונוספים, יוצרים תמונה נוראה במוחו של הקורא, ותחושה ברורה, שלמרות רוח ההרפתקנות השוכנת בכל קורא פנטזיה, אף האמיץ ביותר לא ירצה להיתקל בגולום.

 

ההתנהגות

גם התנהגותו של גולום אומרת כולה גועל ורתיעה. דיבורו מלחשש, והוא פונה תמיד אל עצמו (מכיוון שהוא בודד ואינו מדבר עם איש), ומשתמש בתואר "אוצרי" ו"חמדתי" (בתרגום הטייסים ובתרגום "הלבן", במקור-precious) הוא ניזון מדגים, יצורים חלקלקים החיים במי האגם, ולעיתים גם מאורקים, אותם יצורים גועליים שחיים במחילות מעליו. את הדגים הוא לוכד בידיו הארוכות והדקיקות ואת האורקים הוא חונק באפלה או בהשתמשו בטבעת הרואה-ואינו-נראה. בזמן דיבורו אל עצמו הוא משמיע "קול בליעה מבעיתה בגרונו", קול שנשמע כמו מעיין גולום בעצמו.

המחשבה

צורת המחשבה של גולום, אליה אני מתוודעים בקטעי הביניים, אינה כצורת המחשבה שלנו, או של מה שאנו מגדירים כ"אדם בריא בנפשו". מחשבתו דומה יותר למחשבת אדם מטורף, שאינו שפוי. היא פתלתלה, מעוותת, אגוצנטרית ושואפת להרע לאחרים. נפתוליה ניכרים בחידות שגולום חד-לעצמו ולבילבו. החידות עצמן מורכבות ודומות מעט להגדרות בתשבצי-הגיון. השימוש בחידות מראה על מחשבה עקיפה, שאינה ישירה. גם החידות עצמן-תכנן ותשובותיהן אפלוליות, לעומת חידותיו של בילבו, שעוסקות בנושאים עליזים יותר, גם בשל אופיו וגם בשל נסיונו להכשיל את גולום, שוכן המערות.

גולום שואל:

לא יכול להראות ואף לא להישמע,

לא ניתן להרחה ואף לא לתחושה,

רובץ מתחת לגבעות ומאחורי הכוכבים

וממלא הוא חללים ריקים…

ראשון לבאים ואחרון למאספים,

הורג הצחוק בחטף ושם קץ לחיים.

והתשובה-חשכה, חושך. הוא גם שואל על הר, רוח, דג וזמן.

בילבו שואל:

עין בפנים כחולים

ראתה עין בפנים ירוקים,

"עין זו דומה לעין זו,"

אמרה העין הראשונה,

"אף נמצאת היא שם למטה

במקום להיות אי שם למעלה."

והתשובה-השמש והסביונים! בילבו שואל גם על שיניים (ואוכל…), ביצים, וחיי היום-יום.

גולום חושב תמיד על עצמו-הוא מדבר אל עצמו בלבד, פונה לבילבו בגוף שלישי. הוא תמיד יחפש את טובת עצמו, ולעולם אינו שואף ליצור דבר מה, להיות שותף למשהו, או לפעול לטובת רעיון כללי מסוים, אפילו לא הרוע, שכן הוא אוכל אפילו את משרתיו-האורקים.

 

בשל מכלול זה של גורמים, המראה, ההתנהגות והמחשבה, גורם גולום לתחושת דחייה וגועל אצלי, ואצל מרבית קוראי "ההוביט".

 

תאר בקצרה אירוע מרכזי, המסופר באחת היצירות שקראת במסגרת הקריאה המונחית (בחלק ג' של תוכנית הלימודים). הצבע על תפקידו של האירוע בעלילה ובהתפתחות הדמויות.

 
בעית האלפים הדפסה דואר-אלקטרוני

 

"עלפים או בני לילית הו איזו סמטוכה

בוא תצעק חזק על מי שלא חושב כמוך

לבנית עובדת ת'שטן ולוטם אין לו מוח-ה

עלפים או בני לילית הו איזו סמטוכה!"

 

(שיר עם של קהילת טולקין הישראלית)

 

תרגום שמו של עם האֶלפים הנו בעיה ידועה לכל מתרגמי הפנטסיה מאז כתב טולקין את ההוביט ושינה את אופיין של הדמויות האגדתיות האלו. מתרגמים שונים מצאו פתרונות שונים לתרגום השם, חלקם יצירתיים יותר, חלקם פחות, לכל אחד מהם היתרונות והחסרונות שלו. קטונתי מלמצוא פתרון חדש לבעיה עתיקת יומין זו, בעיקר כיוון שקיים כבר תרגום המקובל עלי. במאמר הבא, אסקור את התרגומים השונים שקיימים לשם, אביא טיעונים בעדם ונגדם ואסביר מדוע בחרתי בתרגום מסוים. אך לפני שאדון בתרגומים, הייתי רוצה להבהיר את טיבם של האֶלפים במקורותיהם ואת טיבם של האֶלפים של טולקין.

 

האֶלפים במקור הם יצורים קסומים שמופיעים באגדות מזרח אירופה-גרמניה וכו'. הם מתוארים במקומות שונים בצורות שונות; יצורים קטנים ומעופפים בעלי כנפיים, בעלי עיניים שקדיות מלוכסנות מעט, בעלי אוזניים מחודדות, ועוד כהנה וכהנה וריאציות. תפקידם הוא בדרך כלל מעיין שדים מזיקים, שגונבים תינוקות, מציקים ומפריעים לבני האדם התמימים, אך לעיתים מתפקדים כמעט כמו פיות.

האֶלפים של טולקין לעומת זאת הם יצורים שונים לחלוטין. הקוונדי (כפי שהם מכנים את עצמם בכתביו של טולקין) הם בכירי ילדיו של אילובטר, האל הבורא בעולמו של טולקין. הם נעלים על בני האדם, טובים מטבע בריאתם ומוכשרים בכל הנוגע ליצירה ולהבנת הסובב אותם. הם גבוהים ויפים, גופם תואם, הם חזקים, אינם נוטים לחלות, מבריאים במהירות ואינם מתים מזקנה, אלא רק בעקבות פציעה קשה או צער (נסו אתם לחיות 3,000 שנה..).

 

התרגום הראשון: שדונים, של משה הנעמי

תרגומו של משה הנעמי הוא תרגום מילולי, על פי מילון אוקספורד, של המילה Elf: שדונים קטנים ומזיקים או בריות על טבעיות. המילה שדונים לדעתי (ולדעת רוב קוראי הפנטסיה) אינה הולמת את אופי האֶלפים שטולקין יצר, כיוון ששדונים הם יצורים מזיקים לרוב, קטנים וכו'. מילה זו מתאימה לאֶלפים בצורתם הישנה, אך לא לאלו של טולקין.

 

התרגום השני: האֶלף, של הטייסים

הטייסים שתרגמו את ההוביט בשבי המצרי החליטו לתעתק את המילה Elf לאֶלף. הבעיה העיקרית בתרגום זה היא שהם השתמשו באֶלף כשם קיבוצי, כלומר, גם הרבים הוא "אֶלף". בחירה זו של התרגום הפכה את המילה למסורבלת ביותר ומעצבנת מאוד לקוראים.

 

התרגום השלישי: בני לילית, של רות לבנית

בבחירתה בבני לילית, לבנית ניסתה למצוא, יותר נכון להמציא, דמות אגדית מתאימה לתפקידם של האֶלפים אך בעלת מקורות עבריים. אחת האגדות הנפוצות על אֶלפים היא שהם גונבים תינוקות אנושיים. לילית, אשתו הראשונה של אדם ואשתו של אשמדאי, היא מעיין שדה במסורת היהודית, שאחראית למותם של תינוקות בשמונת הימים לפני ברית המילה, לגניבת תינוקות וכו'. לבנית יצרה הקבלה בין היצורים המיתיים ויצרה את השם "בני לילית". בנוסף לכך, לילית מתוך 'ליל', 'לילה', והלא האֶלפים של טולקין הם חובבי הלילה והכוכבים, כיוון שנולדו עוד בטרם נוצרו השמש והירח.

 

התרגום הרביעי: עלפים, עמנואל לוטם

תרגומו של עמנואל לוטם גם הוא תעתיק בבסיסו, אלא שלוטם הפך את הE לע'. תרגום זה מתבסס על תרגומו של אריה סמיטיצקי לספר "הדבורה זיווית" (ידוע יותר בשם "הדבורה מאיה") בו מופיעים Elves  כבני-עלף ברבים ועלף ביחיד.

 
באקלי הדפסה דואר-אלקטרוני

 

הפעם הראשונה ששמעתי את קולו של ג'ף באקלי הייתה באוטו של רולי, באמצע הלילה ברחוב תל-אביבי כלשהו, והשיר היה "הללויה".

כשהייתי בצבא, תום הזכירה לי את השיר, וכמה נהניתי ממנו. אסף צרב לי את "Grace" על ה-rewriteable כדי להעביר את הקבצים ממאגר המוסיקה של הוידיאו אל המחשב האישי שלי, ובזמן שעבדתי שמעתי אותו, שוב ושוב.

 

"Grace" הוא אלבום גדול מהחיים.

אם לשפוט על פיו, אין בבאקלי ג'וניור טיפה של ענווה, והוא שופך על המאזין קיתונות מעצמו, בביטחון גמור שנעריץ אותו.

וזה עובד. המוסיקה מרגשת והתזמורים סוחפים, המלים הטובות נישאות על כנפי היכולות הווקאליות המופלאות של באקלי, והאלבום כולו מצליח להיות מגוון ובאותה עת אחיד מבחינת רמה וסגנון.

 

כשאני שומעת אלבום בצורה מסודרת (אלבום טוב, כמובן), יש שלבים ידועים מראש להיכרות ולהתמכרות. בכל אלבום יש בין שלושה לחמישה, שמשהו במלים או בקטע מוסיקלי מסוים בהם תופס אותי. אלה השירים שמתחבבים עלי מהר מאוד, וההאזנה החוזרת ונשנית לאלבום נובעת בעיקר מהרצון לשמוע אותם שוב, רצון שלעתים יביא ממש לשמיעה ב-repeat, תוך קריאה של המלים, עד להיכרות מלאה ומדוקדקת.

אחרי שהשרים הבסיסיים יושבים טוב באוזן, אני מתחילה לרצות עוד, ואז מגיע תורם של שירי הסבב השני. אלה השירים שאינם פחות טובים, אלא פחות נגישים. אני צריכה לשמוע אותם כמה פעמים כדי להבין וליהנות.

 
«התחלההקודם123הבאסיום»

JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
זכויות יוצרים © 2017 האתר של זהרה. כל הזכויות שמורות.
ג'ומלה! הינה תוכנה חופשית המשוחררת תחת רשיון GNU/GPL.