הביטה בשקיעה וחרש לחשה לידידה:

אתה רואה? שם. בקצה הצוק שם יש נסיכה.

עכבישים קטנים ארגו את לבושה, והיא רוקדת, מתפתלת, הם מדגדגים את כל גופה.

 

הלכו ליער.

הביטה בעץ וסיפרה לידידה:

פעם בשקט התגנבתי והפחדתי שדון. הוא התהפך באוויר, צלל אל תוך העץ ושם צלצל בפעמון.

פנימה הצצתי, ושם, בתוך העץ, נפרש ארמון.

ובתוכו רקדו שדים קטנים וירוקים. שם שרו ורקדו לצללי חליל מתוקים.

 

הלכו למדבר.

אצבע העבירה בחול ולידידה ציירה:

סוס, עץ וערבייה. סיפרה:

סוס מת במדבר, גופו כוסה בחול. צמח שם עץ. ערבייה יפיפייה עברה, אכלה מהפרי, שזרה בשערה פרח כחול. שברה ענף, ועוד ענף ועוד אחד הכתה בהם באדמה-מיד עלו סוסים שלושה. והיא-רכבה משם כרוח על סופה.

 

 

"זר יחיד? כן… דווקא עבר כאן אחד כזה. מתי. לפני הרבה זמן… לפחות ירח עבר מאז. היה זה בתקופת חגיגת האסיף. כן, לפני חודש ושבוע.

איך הוא נראה? אוהו… ובכן תראה… בלי להעליב או להישמע חוצפן, מה יצא לי מזה? אולי אני תיש ממותני ומטה, אבל ראשי עדיין ראש אדם, למרות הקרניים. אני יודע לזהות תלתלים שחורים מן ההרים. ההרים הללו עשירים לא רק בבחורים חזקים ונאים, אלא גם בזהב ואבני חן.

אהה… זה בהחלט יספיק. כבר שנים רבות לא ראיתי גוש זהב יפה כל כך, צהוב כל כך, מבהיק כל כך.

שמע, אולי הפונדק הזה לא מתאים כל כך לשיחה מסוג זה. הוא בטוח לדעתך? באמת… לכוסות השיכר יש פה אוזניים. אם זה לא מפריע לך, זה לא מפריע לי. הייה חסר זהירות אם אתה רוצה.

הוא הגיע לפונדק הזה כמה שעות לאחר שקיעת השמש, יום לאחר סיום חגיגות האסיף. סערה חזקה הייתה באותו לילה. גשם, ברקים ורעמים, מה לא. כשנכנס הכה ברק בפתח מאחוריו, והייתה לי הזדמנות לראות את פניו ביתר בהירות, אך הם היו מכוסים במסכה שחורה. הוא לבש גלימה כחולה כברק, עם גוון סגלגל, שכיסתה את ראשו.

בעוד הדלת נטרקת מאחוריו נכנס והזמין חדר וכד יין שיועלה אליו מיד.

המלצרית. באופן אישי לא נראה לי שתצליח להוציא ממנה משהו.

בעל הבית אינו שוכר אותן בשל מוחן, או זיכרונן אתה יודע.

ובכן, בפונדק באותו לילה עד שעה מאוחרת, על מנת לראות אם ירד בשלב מסוים למטה, אך זה מעולם לא קרה. הלכתי לביתי ולמחרת היום, כמה שעות לאחר הזריחה, חזרתי. אמרו שהוא יצא עם שחר, אך איש לא ראה אותו. את התשלום השאיר על השולחן בחדרו.

הוא נראה עובר בדרך היוצאת את העיירה ע"י כמה איכרים כמחצית השעה לאחר הזריחה.

תודה? אין צורך אדוני. חסד גדול עשית עמי, גוש הזהב הזה יספק את צרכי במשך שנה ויותר…

תמיד לשירותך…"

 

"מה? 'דוני? זר? אואו… תר'ה… אולי… רק שניה. אוולין! ראית פה זר עובר מתי שהוא? לפני ירח? למה לא 'מרת לי כלום?? מזתומרת למה? אם מתחילים ל'בור פה זרים 'ני ר'צה לדעת!

טוב תר'ה-אוולין אומרת שעבר זר לפני ירח. איך או נר'ה? טוב, ת'זה ב'מת תצטרך לשאול את אוולין.."

 

"הזר אדוני? כן. לפני ירח. אכן, בעל גלימה כחולה ומסכה שחורה, כפי שתיארת אותו. לא אדוני, לא רכב על סוס. רץ. בקצב קבוע. פרטים נוספים? ובכן… כשרץ התנופפה גלימתו וראשו נחשף. שערו היה זהוב מבהיק, כמעט כטבעת הזהב שעל אצבע אדוני. מגפיו היו כסופים, בוהקים. נדמה היה שאכן היו עשויים כסף.

עוד משהו? לא… זה כל שאני זוכרת. היה זה לפני ירח, אחרי הכל…

הו לא אדוני, זה בסדר… אין לי צורך בתמורה. מראה פניך אצילי, ודי לי בכך שעזרתי לאדון במשימתו, תהה שתהה.

יום נאה לך אדוני, והמשך מסע מוצלח!"

 

"אפשר להציע לך משהו אדוני? פונדקנו מצטיין בסיידר מובחר, וידוע בשל מבחר מזון המסע שניתן לרכוש בו. מידע? זר? ובכן… עדיף לך לשאול את מיירנה. כן זו שם בפינה, עם האדונים. הוהו, איזו מבין הנערות שעם האדונים… ובכן-מיירנה היא היפה ביותר מבינן. כן, הנערה בשמלה הכחולה כברק. כיצד ניחשת?"

 

"סלחו לי לרגע… כן אדוני? זרים? אכן, לפני כמעט ירח עבר כאן זר. מראהו? לא לי לפרט עניינים כאלו על אדונים… תקרא לבעל הבית הה? ובכן שאל. איני מבטיחה כי אוכל כל לענות על כל שאלותיך.

לפני כמעט ירח. לא! לא ספרתי את הימים!

כן, הוא נתן לי את השמלה… לא! יותר מכך לא אומר לך! ולא אכפת לי אם תאמר לבעל הפונדק!"

 

"כן אדוני? אחת הבנות עשתה לך בעיות? מיירנה? הו… פוחחת חצופה היא זו, אך נערה מופלאה. אחת מעובדותי הטובות ביותר. 

 

אנאפורנוס

אוכלוסיית אנאפרנוס מורכבת מבני-אדם, קנטאורים ועצים.

בני האדם

החלו את התפתחותם לפני הקנטאורים. בשל הפיכתם להולכים על שתיים והשתנות האגן ירדה הילודה בקרבם. בזמן הסיפור הגיעו לטכנולוגית ברזל ימי-ביניימית אבל השתמשו בכשפים שונים ובעצי מחשב שהחליפו עם הקנטאורים. בני האדם של אנאפורנוס מגיעים לגיל מאה. בני האדם של אנאפורנוס חיים בחוות בודדים, כפרים ועיירות קטנות בשולי היער, במישורים, בעמקים, בהרים ולחופי הימים.

קנטאורים

יצורים תבוניים בעלי פלג גוף עליון אנושי ופלג גוף תחתון של סוס. אורכם כשני ענפים. משך ההריון כשנה-שנים עשר ירחים. החלו את התפתחותם לאחר בני האדם. בשל התאמתם המרובה לילודה ועבודה כאחד התרבו במהירות רבה יותר מאשר בני האדם ואוכלוסייתם גדולה מאוכלוסיית בני האדם. הקנטאורים מגדלים מחשב-עצים, עצי בניה ושאר צמחים בעצמם. המקור האמין ביותר לצמחים הוא "המשתלה של סבא עץ"-קנטאור זקן שהתמחה יותר מכל תושב אחר של אנאפורנוס בגידול צמחים, השבחתם וטיפול בהם. לקנטאורים אין טכנולוגית ברזל או מתכות אחרות, אבל הם משתמשים בכשפים מדרגות גבוהות ודרגת השימוש שלהם בעץ גבוהה מאוד.

הקנטאורים חיים ביערות אנאפורנוס אבל ישנם מינים מבודדים שחיים בסביבות יותר נוקשות כדוגמת שולי מדבר סרון והחופים הסלעיים של ז'ן.

עצים

העצים באנאפורנוס מתחלקים לשלושה סוגים: עצים דוממים, מחשב-עצים ועצי ראש. העצים הדוממים הם עצים רגילים שעומדים תקועים ביער. מחשב-עצים הם עצים אינטליגנטיים יותר בעלי רמת הגיון גבוהה שמשמשים לחישובים מסובכים ולעבודה עם עצי בניה. המחשב-עצים מקובעים למקומם אך הם מסוגלים לדבר. הם מגודלים ע"י הקנטאורים במשתלות ומשמשים אותם, לעיתים גם בני אדם. עצי ראש הם בעלי-חיים לכל דבר. הם נעים ומדברים. הם חופשיים-אינם כבולים לאדמה או לבעלים ואינם מגודלים במשתלות.

עצי הראש מתנגדים לשימוש במחשב-עצים שבהם בעצם עצי ראש מנוונים.

סוג נוסף של עצים הוא עצי בניה. אלו עצים שנזרעים בסמוך למחשב-עץ שמנחה את גדילתם. משתמשים בעצי בניה כדי להכין קורות לבניה ושאר מוצרי גלם נחוצים. כמו כן עצי בניה משמשים ליצירת מעגלים כשופים מיוחדים ועדינים כדוגמת המעגל שיצר טיירון כדי לעבור במרחב הנחשב.

 

יצורים נוספים באנאפורנוס

פיות-יצורים זעירים דמויי אדם בעלי כנפיי שפירית או פרפר, אוזניים מחודדות וזוהר תמידי. בדרך כלל נמצאות ביערות, רוקמות כישופים (לא תמיד נחמדים) ומציקות לעוברי אורח תמימים.

 

אמיר רכב בסלון על הכיסא.

 

אמיר נסע על הכיסא לקניה, לספארי.

 

אמיר צנח על הכיסא מהשמיים.

 

אמא שמעה אתה הרעש וראתה את אמיר. מיד קראה: "אמיר?! מה אתה עושה?! על כיסא יושבים!"

 

ומיד לקחה את אמיר ואת הכיסא לארוחת ערב.

 

אחר כך אבא השכיב את אמיר לישון וסיפר לו סיפור על האנשים הסגולים שחיים בירח.

אבא נתן לאמיר נשיקת-לילה-טוב, סגר את הדלת והלך לראות חדשות עם אמא.

 

אמיר הסתכל בחושך על הכיסא, שעמד ליד המכתבה. "אני בטוח שכסאות הם לא רק לישיבה", חשב לעצמו. "אני בטוח שאם רוצים, אפשר לטוס איתם לירח".

 

אמיר הסתכל בחושך על הכיסא, ובשקט, בשקט, לקח את הכיסא וטיפס על אדן החלון.

וטס לירח.

 

המסע לירח היה ארוך. בדרך היו ציפורים, עננים ורוחות.

 

אבל בסופו של דבר אמיר נחת על הירח, בתוך מכתש.

כמעט לפני שהספיק לרדת מהכיסא, קפץ מאחורי הגבעה איש ירח סגול ואחרי עוד אחד ועוד אחד...

 

הם אמרו אחד לשני שלום...

 

אכלו

שיחקו

ישנו

ושוב שיחקו...

 

עד שהירח כבר עמד לשקוע על ביתו של אמיר, והוא כבר צריך היה לחזור הביתה..

אז אמיר אמר שלום והאנשים הסגולים של הירח אמרו שלום, ואמיר עלה על הכיסא וטס הביתה.

 

למחרת היום אמיר סיפר לאימא ואבא על הטיול לירח.

שניהם נראו ספקניים וחייכו אחד לשני ואמרו: "איזה דמיון נפלא יש לילד שלנו!"

 

אחר כך, בסוד, אבא אמר לו שגם הוא היה בירח, לפני שנים ושאל מה שלום האנשים הסגולים.

אחר כך, בסוד, אימא אמרה שגם היא הייתה בירח, לפני שנים, אבל שכחה, ואז האנשים בירח בכלל היו ירוקים.

 

אבל מה אכפת לאמיר?

אם הם לא מאמינים, שינסו בעצמם...

 

"אני לא מאמין שהוא עשה את זה! אני פשוט מסרב להאמין לכך! איך יכול היה? אחרי כל אותו זמן! וכל המאמץ! אתה קולט שזו פשוט בגידה מפורשת??"

"לא.""כלומר…! אה! זה פשוט משגע מה שיצורים יכולים לעשות! כאילו… מה לעזאזל הוא חשב כשעשה את זה?!"

"אני לא יודע."

"אבל אתה אמור לדעת!! אתה מכיר אותו טוב מכולנו! אתה עבדת איתו במשך חודשים! מוחותיכם תאמו כמו היו אחד! הוא סיפק את המחשבה ואתה ביצעת חישובים מסובכים ובנית! תנסה לחשוב! אחרי הכל אתה מחשב-עץ!"

"על מה?"

"לאן הוא יכול היה ללכת!"

"אבל בעזרת המעגל יכול היה להגיע לכל מקום שבעולם הנחשב"

רקעתי בפרסותי בזעם. המחשב-עץ הזה לא מבין כלום!!

"תראה, טיירון עבד איתך במשך למעלה מחצי שנה על מעגל מסוים שידוע לנו שנועד להעברת כל החפץ לכל מקום בעולם הנחשב-לכל מקום עליו יכול יצור-אדם, קנטאור או עץ לחשוב. לפני שלושה ימים טיירון נעלם ללא זכר וכמו כן גם המעגל שלו. ברור לכולם שהוא עבר לאן שהוא בעזרת המעגל ולקח אותו עימו, אתה הודית בכך בעצמך! אמנם יכול היה ללכת לכל מקום בעולם הנחשב אבל עדיין יש מקומות מסוימים שסביר יותר שיגיע אליהם! אנו מבקשים ממך לשתף פעולה ולתת לנו את מיקומם של כל המקומות האפשריים!"

"אבל כל המקומות האפשריים הם כל מקום."

לעזאזל. מאוד קשה לעבוד עם מחשב-עץ שהוא לא שלך, ובמיוחד זקנים כמו אנאטורק, שחותם המתכנת ניכר בהם היטב בצורת העלים ובמלכודות הקטנות המוסתרות בהם.

ניפנפתי בזנבי בזעם, תלשתי לו עלה וחצי והסתלקתי מהמקום בדהרה.

 

כעבור חצי שעה נפגשתי עם ניריות. חתיכת רגליים שריריות יש לקנטית הזאת ופרווה מבריקה…

הלכנו יחד אל קרחת היער הקרובה. כשהגענו היא נאנחה וקטפה לעצמה כמה אוכמניות. טיירון הזה באמת חלאה. ככה להשאיר את ניריות, עם תינוק, לגמרי לבד בעוד הוא משוטט לו ברחבי המרחב הנחשב להנאתו.

אבל אני אטפל בניריות. היא תהיה בסדר.

 

אחר הצהרים הלכתי לאנאטורק שוב. רציתי לנסות להוציא ממנו את תכנית המעגל. לא הצלחתי כהוא זה. אולי אני אצליח לפתות אותו עם המחשב-עץ שלי… נירווסה בהחלט יודעת לפרוץ גדרות של עצים כמוהו.

הלכתי לבקר בקרחת היער שלה.

"שלום נירווסה."

"שלום פלייר."

נירווסה היא מחשב-עץ פראי במקצת וצריך לדעת איך לפנות אליה.

"נירווסה-אני צריך טובה מסויימת, זה קשור לפרוייקט של טיירון ואנאטורק"

"הממ… אותו פרוייקט ידוע לשמצה על המעגל שמוביל למרחב הנחשב? אותו מעגל שגרם לאובדנו של מתכנתו טיירון?"

"אובדנו? איפה שמעת דבר כזה? טיירון ניסה את המעגל על עצמו ולקח אותו איתו. עכשיו תראי מה.."

"מה אתה זומם, פלייר?"

"כל מה שאני רוצה זה לבנות מעגל כזה ולהחזיר את טיירון. עכשיו.."

"ואתה מצפה שאני אגניב כמה שורשים לכיוונו של אנאטורק ואסחוט ממנו קצת מידע?"

"טוב תראי… זה בערך.."

"ואז שאעזור לך לבנות את המעגל?"

"טוב… אם את מנסחת את זה ככה. כן."

"פלייר, תמיד מצאת חן בעיני. מאז שהייתי שתילונת במשתלה של סבא-עץ. אתה יודע שתסתבך בהמון צרות?"

"רק אם לא יעמדו לצדי הגורמים הנכונים, המוסמכים, המוכשרים…" אמרתי בגיחוך.

נירווסה ניפנפה עלי כמה עלים. וצחקקה.

"אתה בהחלט יודע לאכול עשב קנטאור… נראה אם אתה יודע לטפס…"

 

                                                                     §

 

אני ונירווסה עבדנו על המעגל במשך כמעט חודשיים. שליפת המידע הנחוץ מאנאטורק לא הייתה קשה כלל וכלל. צורת המעגל המושלם כבר משתקפת בכל עליה של יקירתי.

תינוקה של ניריות כבר גדל מעט והוא כבר רץ באחו.

לצורך הפרוייקט העצבני הזה לקחתי עוד מחשב-עץ מהמשתלה של סבא-עץ. האמת שזה לא עץ בכלל, אלא אפיפאט*-עזר. שתלתי אותו בצמוד לנירווסה והוא גדל במהירות, מתפתל על גזעה. נירווסה גידלה אל תוך עליו את תבנית המעגל וכבר כשהיה בן שבוע היה מסוגל לחשב כל דבר הקשור בו.

באותה הזדמנות לקחתי גם שקיק של זרעי עץ בניה, מהסוג בו השתמש טיירון לבניית המעגל שלו.

ימים ולילות חלפו. הלבנה שבה ונתמלאה. ונתרוקנה. ונתמלאה. לבסוף היה המעגל מושלם. עטוף בקנוקנות ובעלי דשא מתרוננים.

קוטרו היה כשני ענפים** ועוביו כעלה וחצי***. חום בהיר. עלים ירוקים בוהקים, מאורכים. פרחים בוורוד נוצץ, כסוף בעלי גביע ארוך. יפיפה. מושלם.

 

הלכתי לניריות.

"ניריות, המעגל הושלם."

"אל תלך! בבקשה אל תלך! אתה תעלם בדיוק כמוהו!"

"אני חייב. טיירון, למרות שהוא הגאון המטומטם ביותר שפגשתי הוא עדיין אחי. חוץ מזה-אני רוצה לדעת מה קרה לו."

"אז אני אלך איתך פלייר! לא אתן לך ללכת לבד."

"אל תהיי טיפשה ניריות! את יודעת שאת לא יכולה ללכת. התינוק שלך לא מסוגל לחיות לבדו ואין מי שיטפל בו. וזה גם יותר מדי מסוכן."

"אז מה אם זה מסוכן! אני חזקה! אני יכולה לעמוד בסכנות!"

"אני מצטער ניריות…"

"מתי תלך?"

"מחר כנראה. יהיה זה יום טוב ככל יום אחר כדי להתחיל בכך."

היא הפנתה את זנבה כלפי והלכה לקצה האחו. שם ליטפה את אחד העצים הדוממים.

דהרתי משם בכל כוחי.

 

ארזתי לי חגור קטן. סימנית מרחב-נחשב (דבר שטיירון ברוב חכמתו כנראה שכח לקחת למרות שעיצב אחדות לאחר שהצליח לבנות את המעגל), ספר מסע קטן, עפרון.

למה עוד אזדקק בפרק זמן זה?

האמת-לא ידעתי כלל לכמה זמן אעדר. לא התכוונתי ללכת ליותר משבוע. למצוא את טיירון, או לפחות לנסות, ולחזור. לא רציתי לשוטט. אהבתי את ביתי. אנאפורנוס.

 

לא הצלחתי להירדם בלילה ההוא. עמדתי קפוא בקרחת היער. הפרחים סביבי סגורים, מחכים לאור היום. כולם פרט לאחד-נר הלילה. מתלקח באור הלבנה הבוהקת מעלי. כוכבים נצצו בפיסות השמיים החשופות, בין ענפי העצים הדוממים. פיות קטנות וזוהרות זמזמו סביב, מדנדנות בעצב סיפורי אהבה נושנים.

 

היום שלמחרת היה לבן. השמש במרום נדמתה כקטנה וקפואה והעניקה לאדמה חום מועט ואור מטעה. טופפתי לעבר קרחת היער בה ניצב המעגל, שמור ע"י נירווסה ופפיירס.

"הכל מוכן?"

"כמובן פלייר."

"יופי."

 

"אז אתה באמת יוצא היום?"

"כן נירווסה, אני באמת יוצא."

"עכשיו?"

"כן."

"טוב."

 

"תיזהר!"

"אני אזהר נירווסה."

 

פסעתי אל המעגל. הנחתי את פרסותי על שוליו. קנוקנות עדינות השתלחו מהגזע העיקרי ונכרכו סביב קרסוליי. הם נועדו לשמור אותו ואת המעגל מחוברים, כדי שלא אני ולא הוא נאבד בדרך אחד לשני. פרחיו נעו לכיוון מרכז המעגל ופלטו אבקה כסופה לגובה. חשבתי-קח אותי למקום אליו טיירון הגיע כשעבר לראשונה במעגל.

חשתי כלום סביבי.

המסע, ההרפתקה החלה.

 

 

 

פקחתי את עיני לנוף כחול.

עמדתי בקרחת יער. יער משונה היה זה. העצים היו כחולים לגמרי-גזע, ענף ונוף. יצאתי מהמעגל ועצרתי לרגע על מנת לקטוף אשכול זרעים ממנו ולשים אותו בשקיק. עכשיו אוכל לגדל מעגל חדש, גם אם אאבד את זה.

פסעתי אל מחוץ לקרחת והתחלתי ללכת באחד השבילים שסבבו אותה. לא יכולתי לדעת האם זה אכן המקום אליו הגיע טיירון. מי יודע-אולי הגיע לפה טיירון אחר בכלל… הכל אפשרי במרחב הנחשב.

המשכתי ביער וככל שנכנסתי לעוביו הוא הפך יותר ויותר אפלולי. ריח מים ודגים נישא בכל. תהיתי מאין הגיע. ים לא יכול להתקיים כה קרוב ליער שופע שכזה. עצרתי כדי לבחון את אחד העצים.

העברתי על גזעו את אצבעותי. נגעתי בעליו. הרחתי את הפרחים הקטנים שהשתלשלו בקווצות מענפיו הדקים. היה משהו מוזר בעצים האלו. נדמו לי כאילו היו בעלי קשקשים. נעו מעט. לפתע שמתי לב שאני מדשדש בתוך בוץ ולא דורך על טחב או משהו בדומה, כפי שחשבתי. חשפתי מעט ממה שהיה מתחת לבוץ.

היה זה קרח. שקוף כזכוכית. אולי מעורב בעוד חומר כלשהו שהעניק לו את היכולת להישאר מוצק בטמפרטורה כזאת. חשפתי עוד ועוד ממנו, עד שיכולתי להסתכל יותר לעומק. מתחת לקרח ראיתי את שורשי העצים. הם נעו. נזכרתי בעולמי-אנאפורנוס. היה שם משהו דומה.

צלופחים.

אחד מהשורשים הביט מעלה והסתכל בי. נדמה היה לי שראיתי נצנוץ מרושע בעיניו. לא הייתי צריך רמז נוסף. הסתלקתי משם בשעטה, לא מהירה מספיק כי עוד הרגשתי הצלפת ענף על אחורי.

דהרתי משם. כעבור זמן מה האטתי. היער הדלדל והפך בסוף השביל לקרחת יער.

דשא תכלכל התבהר והפך ללבן כמעט. כתם צבע בודד נח על הקרקע. פרח וורוד. נוצץ. כסוף.

טיירון.

 

 

אם כך טיירון באמת הגיע לכאן!

השמש עמדה כבר לשקוע. לא מצא חן בעיני הרעיון של שינה ביער צלופחי, אבל אנחנו הקנטאורים מתעוררים בקלות. יש לזה קשר לכך שאנו ישנים בעמידה.

לא העזתי להדליק מדורה, גם לא היה ממה. לא הייתה לי שום כוונה לשבור ענפים מאחד העצים ביער הזה.

גם לא ידעתי מה עוד חי ביער הזה. האם אור מושך אותו או מפחיד אותו.

אחרי התלבטויות רבות הוצאתי את ספר המסע שלי מהחגור. פתחתי אותו בעמוד האור. אור זהוב ירקרק נשפך מהדף. עצמתי את עיני. נרעדתי.

שום יצור לא בא להתקיפני במהלך הלילה.

 

למחרת היום בחנתי את השטח ביתר התעמקות. לא נראו סימני פרסות על העשב. רק אותו פרח בודד. רמוס.

סימן אחר כן היה דווקא. עיגול בקוטר שני ענפים שצבעו שונה במידת מה מצבע שאר העשב. הבחנתי בו רק מזווית מסוימת, באור מסוים של הבוקר, אך לא היה לי ספק שהוא היה שם.

טיירון עזב את המקום. לפני זמן רב. החלטתי להמשיך בעקבותיו ולא להתעכב על מנת לחקור את המקום.

אוכל לחזור בזמן אחר, דחוף פחות. כדי שבאמת אוכל לחזור למקום הנחתי כדור קטן זהוב שהוצאתי מסימנית המרחב הנחשב שלי. זרע זיכרון.

חזרתי אל קרחת היער המקורית, בה נחתי. המעגל עדיין היה שם.

הנחתי את פרסותי על שוליו. הקנוקנות הסתלסלו סביב קרסוליי. ניסיתי לחשוב-לאן טיירון יכול ללכת מכאן?

אני מכיר אותו. מקום כזה היה מגעיל ומפחיד אותו. תמיד שנא את הים ואת הדגים שבו. אחרי חוויה לא נעימה כמו זו בוודאי ילך למקום אחר. שירגיע אותו. למקום שאהב.

סרון.

המדבר של אנאפורנוס.  שטחים ארוכים ומופזים של חול וסלע בראשית. למקום כזה ילך טיירון.

קח אותי אל מדבר ארוך, זהוב, חול וסלע בו נמצא טיירון.