הוא התחיל את דרכו כיועץ זוטר בלשכת השר לענייני מסחר וגבולות. השר עצמו, שהיה ידיד טוב לאביו המת, הציע לו את המשרה ושיבץ אותו כעוזרו של אחד מבעלי התפקידים של לשכתו. לאחר שהתבלט בעצותיו והחלטותיו הנבונות, וצבר ניסיון מסוים בהתחככות, בהליכות עיר הבירה וכיוצא באלה, העביר אותו השר לידיו הנאמנות של חברו הקשיש, ראש לשכת המלך. שם הוכתמו ידיו של הצעיר בדיו, והוא עבד ימים כלילות במאמצים עזים עד כי אשתו הייתה מזעיפה אליו פנים בפעמים המעטות בהן החליט שלא להסתפק באחת ממיטות האורחים שבארמון. אבל הוא היה קשה עורף ובעל נפש חזקה, והצליח להתגבר על המכשולים ולהישאר אדם טוב על אף התככים שסבבו אותו ואף לשמר את השאיפה לשפר לא רק את מצבו שלו אלא גם את מצב ארצו ואזרחיה.

 

שמו היה פרדריך, ושני אנשים בלבד היו קרובים אליו דיים כדי לקרוא לו פרדי, מכיוון שבתו הבכורה טרם למדה לדבר. האחת הייתה אשתו, אידה, והשני היה לורנס, בנו השני של המלך.

כשהגיע פרדריך לעיר הבירה היה בסך הכל בן תשע-עשרה, ולורנס היה בן שבע-עשרה, אך למרות קרבת גילם לא נתקלו כמעט זה בזה, עד שעבר פרדריך ללשכת המלך, כעבור שנתיים. אז היה לורנס עצמו בן תשע-עשרה, ואילו פרדריך בן עשרים ואחת.

הפעם הראשונה בה נפגשו שלא בנסיבות חברתיות התרחשה, כמובן, בספריית המלך. לא בספרייתו הפרטית, אלא בספרייה הכללית והעצומה, שהגישה אליה הייתה חופשית, מדרגה מסוימת של שירות מדיני ומרמה מסוימת של פרסום והיכרות עם הגורמים המתאימים. פרדריך לקח לעצמו הפסקה קצרה של שעה או שעתיים מענייניו, מכיוון שהיה כבר במעמד המתיר לו זאת, ובחר לשוטט בספרייה ואולי למצוא איזה כרך של סיפורים קצרים להעביר את הזמן ולהקל על ראשו העמוס. על אף שגדל באזור המכונה בפי אזרחיה האופנתיים של העיר "הספר", אחוזת אביו הכילה ספרייה לא קטנה של קלאסיקות מכל הזמנים, פרי ייצרה האספני של אמו, חובבת ספרות בעלת זמן פנוי למכביר, כך שהשכלתו הספרותית לא לקתה בחסר והיה בעל טעם מסוים, שידע ליהנות ממגוון סגנונות. הוא בחר לעצמו מחזה קצר דווקא ופנה לחדר ההסבה, אלא שהחדר לא היה ריק. באחת הכורסאות שכב-ישב סרוח הנסיך הצעיר, לורנס. על חזהו נח פתוח ספר שירה בעל כריכה אדמדמה, איבריו היו רפויים, עיניו עצומות ושפתיו פסוקות מעט. הוא ישן.

פרדריך המופתע התבונן בנסיך וניסה להעלות בדעתו מקומות אלטרנטיביים לקריאה, כשהנסיך התעורר בפתאומית. הוא לא נראה מופתע כלל למצוא את פרדריך המתבונן בו, שמיהר לקוד קידה מנומסת. מספר רגעים חלפו, בהם התבונן לורנס בעיון באיש הצעיר שעמד לפניו, בעל הפנים המוכרים, עד ששאל, "מה אתה קורא?". 

פרדריך צופף את גבותיו במבוכה, התבלבל לרגע והתבונן בכריכת הספר. "'אדונים וגבירות'", השיב לבסוף.

"פירס, כמובן, קלאסיקה", אמר הנסיך כשהוא מתרומם ממושבו, "איש אשכולות אמיתי, על אף שאני מעדיף את ברטון". כעת עמד וטפח על חזית חולצתו, המאובקת מעט מן הספר הישן שאחז. "אמור לי, פרדריך, הלא כן?", שאל הנסיך והמשיך לאחר שפרדריך הנהן, "עשה לי טובה ובטל את תוכניותיך לבוקר הבא, ובוא איתי לחלקה הצפונית של היער. מזה כמה ימים שאני מתכנן טיול צייד קטן, אך טרם מצאתי את השותפים המתאימים". על אף נימת דבריו הידידותית והפתוחה של הנסיך, ידע פרדריך שאל לו לסרב להצעה, והוא קד והנהן בראשו. "בשעה שש אם כן", קבע הנסיך, "ליד האורוות", ויצא בצעד נמרץ. פרדריך נאנח וצנח אל תוך הכורסא, החמימה עדיין. הוא העביר את ידו על פניו ועבר בראשו על הפגישות שיצטרך לבטל. כמובן שלאור המקרה יבינו כולם את הצורך בביטול, אך עדיין ייגרם נזק, ובוודאי יצטרך להשלים את העבודה עד שעה מאוחרת, אך כל הצרות הללו יוכלו להמתין לתום ההפסקה שלו. 

 

***סיפור מסע הצייד***

 

***

 

יום הולדתו העשרים ושלוש של הנסיך לורנס הגיע.

לו יכולתי לספר לכם בפירוט על שעברו על החברים בארבע השנים שחלפו, הייתי עושה זאת, אך ארבע שנים אינן שבוע, ותקצר היריעה מספר הכל. כשנה לאחר פגישתם הראשונה מונה פרדריך לבן לוויה רשמי ללורנס, מכיוון שברי היה לכולם שלורנס לעולם לא יניח לפרדריך מספיק זמן כדי להשלים את כל משימות משרתו.  אז היו חופשיים בעצם לעשות כרצונם, כל עוד לא הפריעו בכך את הממלכה, והם אף פעלו רבות לטובתה.

הם פיקדו ולחמו שכם אל שכם כנגד כנופיית שודדים עצומה שהיגרה אל הממלכה משכנתה שמצפון, ועשו בכך חסד גדול לשתי הממלכות ושירות דיפלומטי חשוב. הם בילו ימים רבים בספריית המלך ובספריית הספרים הנדירים של האוניברסיטה, כשהם חוקרים כל נושא מעניין; שירה עתיקה והיסטוריה, זואולוגיה ופיסיקה, ואף מתמטיקה ומאגיה. מחצית השנה שהו באחוזת אביו של פרדריך, כשהם חוקרים את העתיקות שבסביבתה בעזרתו של צוות מיומן. הם יצאו למסעות צייד ארוכים ולהרפתקאות נועזות באזורים מרוחקים, שלא תמיד מצאו חן בעיני המלך והמלכה ואף לא בעיני אשתו של פרדריך, אידה, אך כולם היו סמוכים ובטוחים, שכל עוד יישארו השניים ביחד, יהיו בטוחים מכל רע.

 

נו טוף…

אז כפי שאתה יודע סיפורנו מתחיל בטיירון-קנטאור מעולם ושמו אנאפורנוס בו קיימת טכנולוגית קסם צמחית.

טיירון, שהוא ממציא מתוסכל מתוך הידיעה שלעולם לא יהיה הגיבור הספורטיבי שאביו רצה שיהיה, יוצר מעגל (חלק מטכנולוגית הקסם) מיוחד בצורת קסדה שמסוגל להעביר את החובש אותו מעולם לעולם ויוצא לחפש הרפתקאות.

העולם הראשון אליו הוא מגיע הוא העולם הפיות של שושני אריאל. עולם זה מאוכלס ע"י יצורים דמויי פיות (זכרים ונקבות…) בעלי כנפי צופית  (אם אתה, חתיכת עירוני שכמוך, יודע מהי צופית). עולם זה, כפי שמתגלה לטיירון בהמשך, מאוים ע"י אויבים מעולם אחר, גזע צעיר ושאפתן, שכרתו ברית עם האויבים העתיקים, הנוראים וחסרי השם של הפיות. אותם אויבים חודרים דרך הגנות הקסם המיושנות של עולם הפיות וחוטפים את מלכן על מנת לקעקע את הגנות הקסם שמונע את חדירת הלנים-האויבים החדשים.

טיירון, מונע בעיקר ע"י תסביכי אב ורצון סתמי להרפתקאות (להראות לכולם בבית), מעז ומתנדב לצאת למסע על מנת להציל את המלך ואת עולם הפיות.

מאחר והפיות אינן מוכשרות ללחימה, לאחר שנים רבות של שאננות ובטחון, טיירון חייב לעבור לפני ההצלה הנועזת בעולמות ידידים או נייטרלים כדי למצוא חברים-לוחמים שיעזרו לו להציל את המלך.

החלק בו הוא נוחת בעולם השני הוא יער-פארק (עצים מרוחקים זה מזה כשביניהם שטחי צמחיה) עשבוני בעיקרו. המקום הוא מעיין דוגמה מוקצנת של האזור הפיטוגיאוגרפי התואם לו-הסוואנה, מאחר והעצים בו (דמויי שיטה) הם ענקיים והמרחקים המפרידים ביניהם עולים על מרחקי ראיה.

טיירון נוחת באזור שכולו עשב צהבהב והוא מתחיל ללכת בתקווה למצוא תושבים מקומיים.

כעבור הליכה ממושכת הוא מגיע לעץ ענק שבצמרתו הוא רואה דמות מטושטשת (מפאת המרחק). הוא קורא בקול לעבר הדמות ומנסה לתקשר איתה במשך שעות, בלא הצלחה. בינתים היא מדליקה מקטרת אדומה וארוכה. כשהיא מסיימת לעשן הדמות מזנקת לפתע למטה בצלילת התאבדות אך למרבה הפלא מתייצבת במרחק מה מעל העשב בעזרת כנפיים ירוקות גדולות. כעת טיירון יכול לראות שזהו דמוי אדם בעל עור חום ורעמת שיער פלומתית בצבע צהוב מסנוור, בעל כנפיים ענקיות ירוקות בוהקות.

כשהוא מתחיל לדבר הוא מספר לטיירון כל מיני דברים על דברי האבות והרוחות המנחות וטוען שהנבואה מתקיימת ועליו לצאת עמו למסע. הוא גם מספר לו מעט על העולם-

תושביו הם אנשי ציפור ברמות שונות-מאנשים בעלי כנפיים בלבד דרך בעלי מקור ורגלי ציפור ועד מכוסי נוצות. הם מפוזרים, רוחניים מאוד ומאורגנים במבנה חברתי רופף ביותר. הם נפגשים בערך אחת לשנה ע"מ להחליף ידע, כלים וחדשות וגם כדי לקבל החלטות בקשר למדיניות העולם והעם כולו לגבי "חדשות חוץ"…

טיירון מחליט לקבל את עזרתו לאחר שזה טוען שהוא לוחם מיומן ומדגים כמה צלילות וזינוקים. (טיירון הרי אינו מבין עד כדי כך בלוחמה והוא מוכן לקבל גם מישהו שנראה כאילו הוא יודע להלחם). 

הם יוצאים לעולם הבא. טיירון בעזרת הקסדה, והמכונף בעזרת הסמים ההזייתיים החזקים מאוד מאוד שהוא צורך תכופות…

העולם הבא אליו הם מגיעים הוא יער גם כן, אבל לא כמו של אנאפורנוס וגם לא כמו עולם הפיות. העצים שם ענקיים-גבוהים ורחבים במידה שלא תאמן, בעלי עלווה ירוקה נשירה. הקרקע החומה מכוסה בעלים צהבהבים, כתומים וחומים שנשרו ובמסלע אפור מגוון ומנוקד.

הם נוחתים סמוך לדרך ועל כן מתחילים ללכת בה.

לפתע הם שומעים קול נגינה ורואים איש תלוי הפוך בעזרת רגליו על אחד מהענפים הנמוכים שמעל הדרך. האיש מחייך ברשעות ואז מתהפך, ניתק מהענף ונוחת בקלילות על הדרך לפניהם.

הוא עוצר אותם ושואל לאן הם הולכים ומה מעשיהם בעולם.

בחינה מדוקדקת מעלה ששערו בגווני צהוב, אדום וכל צבעי הביניים. עיניו כחולות אפורות ומבטו לעגני. אזני מחודדות וארוכות מאוד (בערך 15 ס"מ). תווי פניו מחודדים. בגדיו יפים ונראים מפוארים, אך בלויים.

הוא ממשיך לחקור אותם והם מגלים לו שהם במסע הצלה של מלך ועולם שלם. הוא מציע ללוות אותם עד העיר הקרובה תחת חסותו, בעיקר כדי שלא "יעשו צרות".

הם מסכימים באי רצון. המכונף סולד ממנו מהרגע הראשון ודוחק בטיירון להסתלק מהעולם הזה. הוא טוען שהוא מכיר מעט את תושביו ויודע שאין להם מה לחפש שם. (התושבים של העולם הזה הם מרושעים. לא רשע טהור, אבל מרושעים. מסוג האנשים שממציאים ומאוד נהנים מבדיחות שואה, אבל כל הזמן).

הוא טוען שהוא טרובדור ואיש חרב.

כעבור יום של הליכה בערך הטרובדור עוצר וטוען שהטעה אותם ואין ישוב במרחק של קילומטרים על גבי קילומטרים. הוא רוצה להצטרף אליהם. המכונף ממש ממש נגד, טיירון לא יודע ממש מה להחליט, אבל הטרובדור אומר שגם אם יסרבו לקבלו לחבורה הוא ימשיך לעקוב אחריהם (כזה מין איש הוא, מציק). טיירון מסכים בלית ברירה, בעיקר מחשש שהוא יסגיר אותם לידי האויב או משהו בדומה. מה לעשות בעולם הזה אין להם, כל האנשים שם אותו דבר…

הרבה ביטחון אין בחבורה הזאת.

הם עוברים לעולם הבא. המכונף-שוב-סמים, טיירון-קסדה, הטרובדור-על גבו של טיירון.

העולם הבא, לא יודעת עדיין בדיוק אין הוא יראה, אבל כנראה מעיין מקום ירקרק סטייל וורקרפט2 ובעל שלטון פיאודלי-ימי ביניימי.

שם הם שוב מנסים למצוא מקום ישוב אבל מתקשים בכך. הם עוצרים לחנייה קצרה במערת אבן אך לפתע שומעים מתוך קולות-אנחות כאב.

בתוכה הם מוצאים אדם פצוע, בעל שיער שחור ארוך חלק ורך, עור לבן ופנים צרים (אפילו ציירתי אותו ממש טוב, אבל הגרסה הסרוקה פשוט רעה), עיניים אפורות (משהו כמו "כשתי בריכות בהן משתקפים שמי הלילה…") ובגדים שחורים מעוטרים במעט כסף (לא, הוא ממש לא קורווין).

הוא מספר להם סיפור נחמד-איש זר באזור זה שהגיע וזוהה בכפר כאויב. הכפריים ניסו להרוג אותו אך הוא נלחם ונמלט על נפשו עד שהגיע לכאן, פצוע ושותת דם, עד שמצאו אותו.

הם, מתוך רגש אהדה לאיש שנראה טוב ונאמן מטפלים בו. הם נשארים שם במשך הלילה בו הוא מתחזק ומבריא מפצעיו (שלא היו מאוד נוראיים).

בבוקר השכם עם קומם הם מגלים שהוא כבר הספיק לצוד עופר צעיר והכין להם ארוחת בוקר.

הם מבינים שהוא לוחם מיומן (הוא מודה באשמה הנוראה הזו) ומציעים לו להצטרף אליהם.

עיניו מצטעפות ואז נראה בהן ניצוץ מחודש והוא מסכים.

מאחר והם צירפו אותו אליהם הם לא יכולים להישאר בעולם הזה, מה גם שהשנאה כלפי הזר מעמידה בסימן שאלה גדול את יחס התושבים כלפיהם.

העולם הבא-עולם האויבים העתיקים, שם כפי הנראה מוחזק המלך.

(הם לא מעיזים בכלל לחשוב על תקיפת הלנים…).

הם נוחתים (השחור על הציפור, הטרובדור על הקנטאור) בשטח נרחב ואפור. הכל שם אפור-האדמה, הסלעים, העשבונייה, השמיים…

האויבים העתיקים הם עם מת כמעט, גזע בגסיסתו. הם החריבו את עולמם שלהם (לא! אלה לא בני אדם!) וגזע חדש מחכה מעבר לפינה נסתרת ולא נראית. הם מסייעים ללנים בתקווה שאלו ישלטו בחכמה ואף ימנעו מעמים אחרים להרוס את עצמם.

הרביעייה מתחילה ללכת לכיוון עירם של האויבים שנידמית כמשתרעת לאורך כל האופק.

העיר רחוקה מכפי שהיא ניראת והם נאלצים לחנות בלילה.

הלילה-בניגוד ליום-אינו אפרורי כלל וכלל. השמיים שחורים משחור ובהם בוהקים באור עז כוכבים צהובים-כתומים. צללים צהבהבים ניתזים על פני האדמה והם אינם מדליקים מדורה מפחד האויב וגם כי לא קר ולא חסר אור.

בפחדם הם מבקשים מהטרובדור שינגן להם, כדי להפיג את השיממון. הטרובדור שולף את נבלו, וזה כלי מיוחד.

הוא עשוי מרגל של איש ציפור ובעל שלושה מיתרים.

הטרובדור לובש אותו ככפפה וע"י הזזת האצבעות משתנה אורך המיתרים ומתיחותם ונוצר מגוון רחב של צלילים.

 

הוא שר בלדה חרישית בקול עדין על זוג אוהבים: הנערה הייתה ממעמד אציל וגבוה והבחור ממעמד נמוך יותר. על מנת לחזר אחר הנערה עליו לקבל תואר אצולה ע"י הוכחת אומץ ליבו וחכמתו במעשה גבורה כלשהו. הבחור בסיפור יוצא לחפש את תוארו ומת בחיפוש. הנערה מחכה לו עד סוף ימיה.

 

אט אט הם מבינים שזה בעצם מה שקרה לטרובדור עצמו, אלא שהוא לא מת והצטרפותו למסע היא בעצם החיפוש שלו אחר התואר והאהובה. הם הולכים לישון בדממה, שניים בשמירה מתחלפת.

 

למחרת הם שוב יוצאים לדרך ומגיעים לעיר לפנות הצוהריים. העיר ריקה ונטושה, כי מרבית העם מת ואין מי שיאכלס אותה, אם כי היא שמורה היטב.

הם מתחילים ללכת לכיוון המקום בו נראה הכי סביר שיחזיקו את המלך-המגדל הגבוה והצר (כאילו דהה…).

הם מגיעים למרגלותיו ומגלים שם שני שומרים מבני העם העתיק בעזרתם לראשונה מוכיחים טיירון והטרובדור את כשרון הלחימה שלהם. האויבים העתיקים נראים בערך כמו המסכה של מורפיאוס בסנדמן והם לובשים גלימות ארוכות ורחבות, מרובות שכבות בשחור לבן ואפור. הם נלחמים בחרבות ארוכות ומבריקות שלהבן מעוקל. לא כמו חרב ערבית, אלא כמו חרב רגילה, פשוט עקומה (זה נורא מוזר).

טיירון נלחם בשיטתיות. הטרובדור נלחם בלהט וזעם.

הם עולים קומה קומה ומחסלים בכל אחת מהן שני שומרים, הטרובדור, המכונף וטיירון חליפות. האיש בשחור לא נלחם עדיין.

הם מגיעים לקומה הלפני אחרונה.

הם עולים ופורצים לקומה העליונה שם הם מגלים חבורה שלמה של לוחמים. אחד מהם מדבר במעיין ראי עשן מרחף (דמיין את זה ותבין למה אני מתכוונת) בו משתקף אחד מהלנים-אותו הם מזהים ע"פ דמותו הכחלחלה. המפקד (זה שמדבר) מפנה את ראשו למשמע היכנסם. הוא בדיוק דיווח למפקד הלני שמישהו חודר את השמירה שלהם.

האויבים מסתדרים במבנה לחימה מושלם שמגן על המלך האסור שבמרכז, מאחור.

(ראי העשן מתפזר בינתיים).

הם מתחילים להלחם.

האויבים העתיקים נלחמים בתנועות מסוגננות וחינניות, שנדמות כריקוד ( לא כמו אומנות הלחימה ההיא שמוסוות כריקוד. פשוט תנועות שלמות וחלקות…).

המכונף נלחם באופן פסיכולוגי למחצה. הוא מקיף את אויבו בכנפיו, כמה קירקושים נשמעים והאויב נופל שדוד.

האיש בשחור נלחם בצורה נוראה. הוא מביט באויב שבריר שניה ואז הורג אותו במכה אחת שחוצה את כל ההגנות. חלק, קצר, חד וקטלני.

למרות שיטות הלחימה היעילות שלהם האויבים מתחילים לסגור עליהם בעזרת היתרון המספרי. הם דוחקים אותם לפינות. הטרובדור שוכב בפינה מחוסר הכרה וכרות יד ימין, האויבים לא טורחים אפילו להרוג אותו. טיירון פצוע באפיסת כוחות. המכונף תשוש.

האיש בשחור-שריטה אחת אדומה שותתת דם על פניו נדחק לפינה.

הוא דחוק.

הוא לחוץ.

הם גוברים עליו.

 

הוא צועק.

 

אור בוקע מפיו ועיניו במקום קול. הכל הופך לבן ונעלם בערפל מתערבל של חוסר הכרה…

 

הם מתעוררים אט אט.

המכונף מתרומם ומטפל בטרובדור (שנוא נפשו להזכירך…).

המלך, שהשתחרר בינתיים, מביט באיש בשחור בשנאה מהולה בהכרת תודה.

האיש בשחור מתגלה כדוכס.

הדוכס של טריפלדור.

הוא מספר להם את סיפורו:

מצודת טריפלדור מתקיימת בין שלושה עולמות והיא נוצרה ע"י משפחה של מכשפים מרושעים שהקימו אותה במרחב האין סופי בין העולמות, והיא מקיימת שלושה שערים לעולמות שונים (משם השם J)

המכשפים, שהם כמו מעיין מיני-עם, התרבו בתוך עצמם והם ממש ממש רעים. משהו בסגנון המלינבוניאנים.

הדוכס נולד שם כיורש של כל העסק והתחנך ע"פ הערכים שלהם (רשע, רשע, כמה שיותר רשע וגם להרוג אנשים ולענות אותם). אבל-הוא, במקום לצאת התגלמות הרשע לאחר התרבות של שנים בתוך המשפחה, יצא כבשה לבנה. הוא איש טוב. במשך השנים הוא הבין שהוא שונה, אבל ידע שהוא חייב להסתיר את זה.

אבל-יום אחד אבא שלו מת והפך אותו לדוכס של מצודת טריפלדור. הוא ידע שעכשיו אין לו ברירה, שהוא לא יוכל להמשיך בשלטון רשע ונמלט. בדרך הוא הטיל על עצמו כישוף שבועה שלא ישתמש לעולם בכוחותיו האפלים. אחר כך הגיע לעולם בו הם מצאו אותו דרך אחת מהדלתות של טריפלדור. שם, הכפריים זיהו אותו כבן המשפחה ששעבדה ושיחררה אותם חליפות וניסו להרוג אותו. הוא נלחם ונמלט עד שמצאה אותו החבורה. איש מקצת יותר רחוק ממה שהם חשבו, הה?

בעת הקרב ניצב הדוכס בקונפליקט פנימי קשה-האם לשבור את הכישוף (דבר שישבור אותו עצמו) ולהציל את כולם ואת העולם בעזרת הכשף השחור או לא?

התשובה שהוא בוחר כבר ידועה לנו.

שבירת הכישוף קורעת את הדוכס לגזרים (במובן הנפשי) וכל השיחה הזאת מתנהלת בעצם בחלש כי הוא חסר כוחות. 

וכך הם חוזרים עטורי ניצחון.

יש מסיבה גדולה לכבודם. טיירון מנסה לברר איך בדיוק שובו של המלך הציל את כולם.

המלך מסביר לו שבעזרת הכשפים שלו הצליח להשמיד אותם אחת ולתמיד.

טיירון ההמום חוזר לאנאפורנוס, בונה יד חדשה לטרובדור עם נבל מובנה בתוכה (הנבל שלו נשרף) ולאחר שהוא רואה איך כולם באנאפורנוס שמחים, לא מעורבים במלחמות ולא כלום הוא מחליט לצאת אל העולם של הלנים.

הוא יוצא לשם ונוחת על רצועת חוף תכלכלה, נשקפת אל ים תכלכל אפרפר שמשתרע עד האופק, סביב סביב.

שם הוא יושב ומהרהר לו באוויליות המלחמה.

נראה לי שהוא גם נשאר שם ומיישב את האזור.

 

חשבתי גם להכניס קטע בו אנאפורנוס מושמד ע"י הלנים והוא "חש" את זה בעולם אחר…

 

וכן, אני יודעת שהסוף דורש משהו, או שריפה.

 

מממקיי????

J

 

תקציר לסיפור פנטסיה קצר – "תלתנים"

 

שני איכרים חרוצים וטובי לב מתגוררים בחווה קטנה בפאתי יער קסום. הם צעירים, אך לא צעירים מאוד. אין להם ילדים. הם מעבדים את שדותיהם ומגדלים יבולים נאים, פרותיהם רועות באחו התלתן הסמוך ליער, וחלבן מתוק מאין כמוהו. הם יודעים למי עליהם להודות על כך, בהשאירם צלוחיות חלב חם בגבול העצים.

יום אחד, בעת שהוא רועה את הפרות, מוצא האיכר תינוקת באחו התלתן. הם מחליטים לאמץ את התינוקת וקוראים לה תלתן (כמובן). בהמשך נולדים להם ילדים נוספים.

 

משתלתן גדלה לעלמה כפרית נאה היא יוצאת לרעות את הפרות באחו התלתן. היא פוגשת בגבר-עלם זר המגיח מתוך היער ומפתה אותה להיכנס אליו. הוא מכשף אותה ושוכב עמה.

תלתן חוזרת בערב לביתה, בגדיה מוכתמים ברסק העשב הירוק ובעיניה אור מוזר. היא נופלת למשכב למשך שלושה ימים ואינה יכולה לקום, אך לא ניכר בה חולי פיסי כלשהו.

הוריה המאמצים, לאחר שנים של מגורים בסמוך ליער הקסום, יודעים דבר או שניים. הם מבינים שתלתן צריכה לצאת למסע על מנת למצוא תרופה למחלתה.

 

תלתן יוצאת לדרך.

בפונדק לא רחוק מן הכפר היא יושבת לאכול ארוחת ערב וללון. היא מתבוננת במחלק קלפים מבוגר (לא זקן) שמנהל משחק הימורים רב משתתפים באחת מפינות האולם. מבטיהם מצטלבים. לאחר שהמשחק נגמר והשחקנים הולכים לדרכם, עשירים יותר או עניים יותר, ניתך על תלתן מטר של קלפי משחק, שמתפזרים ונעלמים בניצוצות עם פוגעם בשולחנה. (מחלק הקלפים פיזר אותם סביבה.) היא מושיטה את ידה אל הפלא, וקלף אחד נוחת על כף ידה. רגע לפני שהוא מתפוגג היא רואה שזהו אס תלתן.

מחלק הקלפים תמה על שוטטותה של עלמה צעירה בגפה, ללא מלווה או שומר ראש. היא מסמיקה ואומרת שאין לה די כסף למלווה. מחלק הקלפים: "ישנם דרכים אחרות לתשלום".

האם הוא מנסה למצוא את דרכו אל מיטתה של תלתן?!

הם עולים לחדרה של תלתן, בקומתו העליונה של הפונדק, כדי לדון בעסקה. היא חוששת שידרוש סקס תמורת שירותיו.

הוא מגלה לה שהיא בהריון, והיא מופתעת מכך. הוא צוחק לה, וטוען שהוריה המאמצים גידלוה כבורה. הוא רוצה את בנה כתשלום על ההגנה שיספק לה במהלך המסע. היא טוענת שהמסע לא יימשך תשעה חודשים. הוא צוחק שנית ואומר שהריונם של בני היער אינו ארוך עד כדי כך "הם ממהרים לעזוב את בטן אמם, אף על פי שחייהם ארוכים". תלתן מפליטה אנקה ומביטה בו באימה. "את באמת חושבת שהוא היה אנושי?".

 

בקיצור, מחלק הקלפים הוא בעצם מכשף רב עצמה, מלך אנשי היער. תלתן היא בתו האבודה, והילד בבטנה יורש העצר למלכות.

 

סדר.

כבר ניקיתי את החדר ואת הבית.

במקלחת עמדתי תחת המים החמימים. לבשתי את בגדי החג שלי, לבנים וחלקים, מגוהצים וריחניים. שמלה לבנה פשוטה, כמו שפעם אמרתי לאמא שרציתי.

יצאתי, יכולתי לשמוע אותם צוחקים בחדר האוכל.

נכנסתי אליו וכולם חייכו אלי ואמרו "כמה שהיא יפה" ו"איך שהיא גדלה".

 

אבא התחיל לקרוא את ההגדה, וכולנו קראנו את החלקים הרגילים שלנו. אורי קרא את הקטעים שלו בכל מיני קולות מצחיקים. ארנון כרגיל כיפכף אותו.

מיה השתכרה קלות ואני כהרגלי (כקטנה ביותר) סירבתי לשיר את ארבעת הקושיות. כולם שרו איתי בקול.

 

כמה התגעגעתי אליהם!

 

תעביר לי בבקשה את הכרפס.

 

ארנון תפש את הצלחת והעביר אותה אלי.

כששלחתי את אצבעותיי כדי לקחת אותה ממנו חטפתי שוק חשמלי קל.

 

עיניי רטטו. למה הדברים האלו אף פעם לא אמיתיים עד הסוף???

פרצתי בבכי ונמלטתי החוצה.

מאחורי שמעתי את אבא מכבה את המפסק.

ארבעה דמויות בחדר האוכל ריצדו וכבו.

אורי ואבא נותרו לבדם ואורי לחש: "זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. הולוגרמות זה לא זה".

 

הכוכבים ענו לי בהד חלש.

 

 

שבועיים מתוך הקיץ השני בחייה של אנה

לראשונה בחייה שזכרה יכלה אנה למתוח את מלוא גופה בשמש. במיטתה שבבית יכלה להתמתח כאוות נפשה, אבל לא היה זוהר על גופה אותו אור זהוב וחמים שהיה כאן, ביפו. הפלנטה המתוקה הזו הזכירה לה את האגדות ששמעה מאמה ששמעה מסבתה ששמעה מסבתה על כדור הארץ הישן. שמים כחולים ושמש זהובה במקום שמים מעוננים תמיד ושמש לא-נראית כמו בבית. בבית אף פעם לא היה קיץ, ותמיד היה חורף עגום. אנה שמעה גם סיפורים על החורף בארץ, חורף לבן עם שלג, או שיטפונות פראיים במדבר, או קרה שמותירה פתיתים לבנים על הדשא. חורף אמיתי, לא כמו זה בבית, לא כזה אפרורי ומטפטף תמיד.

הפלנטה יפו, פלנטת נופש בעיקרה, הייתה המקום השני בחייה של אנה אליו יצאה לחופשה, בו היה קיץ. המקום הראשון היה פלנטת חופים אליה לקחו אותה הוריה לחופשה כשהייתה בת שבע. מחופשה זו היא זוכרת מעט מאוד, בעיקר איך רצה עירומה על החוף. ילדים קטנים כמו שהייתה אז יכולים לעשות את זה. היא זוכרת גם איך היא והוריה אכלו גלידה ושלושתם צחקו והתלכלכו מהקצפת בקצה האף. עכשיו אנה כבר גדולה וההורים מתים כבר כמה שנים טובות והנה אנה שוכבת לה, עירומה אבל לא לחלוטין, על חוף שטוף שמש ביפו החדשה.

זיכרון הגלידה עורר בה חשק לאכול ממנה מעט, למרות שלא זכרה כמעט מה היא בכלל גלידה. מכיוון שממילא רבצה במקומה זמן רב מדי וכבר הרגישה שמנה, החליטה אנה לצאת לסיור קטן בעיר יפו החדשה, ליתר דיוק בעיר יפו החדשה הישנה. האכסניה הזעירה בה התגוררה בחופשה הזו הייתה בעיר העתיקה וזה ממילא הכיוון, ואולי דווקא שם תמצא קצת גלידה אמיתית, השד יודע מה זה.