הוק נולד על שפת הים, בבית-עץ בעל מרפסת צבועה כחול בו גרו הוריו. תינוק קטן עם עיניים תכולות כמו הים שהשתקף בחלון חדרו וסימנים ראשונים לשיער שחור מתולתל כשל אביו הדייג.

כן, אביו היה דייג. בעל סירת מפרש לבנה וכשרון מרשים לדייג בחכות. אמו של הוק הייתה אשת דרום חיננית בעלת עיניים תכולות שאהבה את הים ואת קצף הגלים המתגלגל.

כשנולד, היו אצבעותיו של הוק מעוקלות כקרסים ענוגים, מוכנות לאחוז בהגה ובחכה.

הוא גדל על החוף, בין האצות והצדפים, מוקף בריחם החריף של מלח ודגים. שערו התארך וגדל פראי, אצות שחורות ומתפתלות. עורו הפך שחום וכיסה שרירים ילדותיים.

כמובן שהלך לבית הספר. תלמיד מצטיין בלשון ובמתמטיקה לא היה, אבל כשהמורה סיפרה על הטבע והים הוא האזין בעיניים בורקות ואף תיקן אותה. בטיולים הקצרים שהכיתה ערכה על החוף הוא הוביל את כולם.

אך בית הספר לא היה מרכז חייו של הוק. אהבתו הייתה נתונה לים ולידידיו-דריה ודן. דן חי בעיירה והיה בן גילו של הוק. הם הכירו ביום הראשון של הלימודים כשדן הגיע עם יד חבושה וסיפר לכולם על שבב המתכת שננעץ בה. הוק שלף אותו בקלות שהדהימה את כל הכיתה החדשה. הוא היה נפח חובב וחישל סכינים ושאר יצירות מתכת בכור קטן שבנה עם אביו עוד כשהיה בן שש. כתפיו הרחבות, צחוקו המשוחרר והקרסים השונים והמשונים שעיצב בעבורו חיבבו אותו במהרה על הוק.

דריה הייתה ילדונת רזה בעלת שיער צהוב כמו החוף צרוב השמש , אף קטן ומנומש ושמלה לבנה. היא הייתה קטנה מהוק ודן בשנה ונראתה זעירה וחלושה לעומת הבנים כשפגשה אותם אחר הצוהריים אחד בטיול על החוף.  אך כוחה של דריה היה בציוריה ובשיריה אותם ציירה וכתבה בצבעים מהולים במי ים. שרטוטים עדינים של הדגים והצדפות שהוק שלה למענה, שקופים ומעוטרים בחרוזים קלילים שאף אחד לא הבין. דריה הצטרפה לבנים, ליוותה אותם בטיוליהם הפרועים והעניקה להם את תשומת ליבה. הם שמרו והגנו עליה, ועוד בהיותם צעירים כל כך היו מוכנים להציל אותה מכל סכנותיו של הים.

מתנת יום ההולדת העשירי של הוק הייתה סירת משוטים קטנה שאביו בנה מקרשים שנסחפו אל החוף ובה ציוד לדייג: חכה משובחת, קופסאות לפתיונות ודלי לדגים, סכין ואקווריום זכוכית קטן עם מסנן לדגים נדירים. אביו של הוק היה דייג מודרני ונהג לשלוח דגים נדירים או מיוחדים למכון החקר הימי שהיה ממוקם כמה קילומטרים מביתם.

כעבור זמן קצר היו שלושת החברים בסירה, הוק ודן לצד המשוטים ודריה באחורי הסירה, ע"י ההגה. הם חתרו והגיעו אל הארכיפלג הקסום-קבוצה קטנה של איים סלעיים ושוניות אלמוגים שורצי חיות ים גדולות כקטנות, פשוטות כמורכבות, תמימות ומסוכנות.

כשנחו רגליהם על המישור הסלעי שלף דן את מתנתו להוק-קרס גדול ומשונן לצייד כרישים קטנים שעיצב במו ידיו, אישו ופטישו.

מתנתה של דריה הייתה מורכבת ועדינה בה במידה. קרס כסף קטן ועליו נתלה דג כסוף זעיר.

"זה עגיל", אמרה בקול ילדותי ונבוך, "אמא הזמינה אותו בעיר לכבוד יום הולדתך".

הוק קיבל את המתנה בדממה. הוא לא ידע אם הוריו ירשו לו בכלל לנקב את אזנו.

ברגע פתאומי של הארה עצמאית נעץ את העגיל באזנו וסגר אותו. שום דם לא נטף מהחור הטרי. שום כאב לא חדר לראשו. הקרס נכנס בחלקות אל תוך תנוכו, כמעט כאילו פינה לו מקום.

באותו יום הוכיח הוק את כשרונו הייחודי שירש מאביו, משמעת הקרסים.

דן והוא התרוצצו על האי וניסו לתפוש דגיגונים בידיהם בלבד. דריה בת התשע שחתה לידם.

צווחה קצרה וחדה נשמעה.

רגלה של דריה נלכדה בשיניו של כריש קטן.

מבט חטוף הספיק להוק כדי לקלוט את המצב.

הוא זינק אל המים, לולאת הקשירה של הקרס אחוזה באצבעו. את הקרס תקע בחרטום הכריש קרוב לפה. דן אחז בכריש בזנבו. בעזרת הקרס הכריח הוק את הכריש לפעור את לועו ולשחרר את רגלה של דריה.

דן גרר את הכריש הפצוע אל האי והרגו עם הסכין שהיה בסירה. הוק טיפל בדריה ועצר את הדימום מרגלה. כששלף הוק את הקרס הגדול והמשונן מלוע הכריש ניתז זה ונתקע בכף ידו. הוא חשק את שיניו ושלף אותו. נדמה היה כאילו הקוצים התקפלו ונצמדו אל הקרס כדי להקל על השליפה.

הם מיהרו וחתרו אל החוף. דריה הובלה לבית החולים הקרוב ופצעיה טופלו. הוק ודן הוכרזו כגיבורי היום. הכריש פוחלץ ונתלה בסלון ביתו של הוק, שם יכול אביו להתפאר בבנו.

לדריה נותרה מיום זה צלקת משוננת לרגלה. להוק נותרה צלקת מעוקלת בכף ידו.

איש לא שם לב לעגיל.

 

חדרו של הוק היה חדר פשוט. קירות עץ ורצפת עץ ומיטת עץ וארון עץ ושולחן עץ. הקירות והרצפה היו בצבע חום טבעי. על המיטה היה מזרן, כרית ושמיכה והיא הייתה מכוסה תמיד בכיסוי כותנה זהוב. בארון היו בגדיו של הוק, לא רבים. מכנסיים לדייג, חולצות קצרות וגופיות לבנות. מגפיים כבדים וסנדלים קלים. שכמייה לימי גשם ומטריה. על אחד המדפים נח לו מקופל הסוודר שאמו סרגה לו ליום הולדתו השתיים-עשרה. סוודר תכול כמו השמיים שלא היה מבייש ברכותו ענן. השולחן היה פשוט-משטח ושתי מגירות ומעליהם-מדף. על השולחן עצמו ניצבו כלי כתיבה, מחברות וחוברות באי סדר שופע. במגירות שכנו קונכיות ושלדים של קיפודי-ים, מצופים לחכות, קוביות, שרוכים וחוטי דייג. על המדף ניצבו ספרים שונים ומשונים-ספרי שירה, סיפורים ותמונות על הים.

חלון גדול בעל תריסים אדומים דהויים נפתח אל הים.

בהיותו בן ארבע-עשרה החליט לשנות את חדרו. הוא ניסר חריץ של כחמישה סנטימטרים בצמוד לרצפה בקיר הפונה החוצה, אל הים, וגרף אל תוך החדר חול עד שכיסה את הרצפה. הוא בנה, בעזרת דן, שולחן חדש שנמתח לאורך קיר אחד של החדר ונתמך במגירות בכל קצה צמוד לקיר. על שולחן זה פרש בכל לילה מזרן ומצעים ושם ישן. את הארון והתקרה צבע בכחול. בעזרתה של דריה הדביק על הקיר הנותר צדפים מלוא השטח בציור צבעוני של חוף וים עם סירה ושקיעה ברקע. מהתקרה נתלו מאות ואלפי קרסים. קטנים וגדולים, מבריקים וחלודים, מכאיבים וכאלו שבקושי תחוש בעקיצתם עד שימשכו בהם.

כעת יכול היה להשתרע על רצפת החדר עם ידידיו ולחוש כאילו הוא שייך למקום הזה, שהוא שלו.

דן, דריה והוק היו מבלים שעות בחדר הזה, כשלא יכלו לצאת החוצה מפאת מזג-אוויר גשום או סוער.

דן גדל להיות בן גיל העשרה רחב כתפיים ובעל שיער חום מתפרע. מוחו השנון ויכולתו לשנן ולשיר שירים בקול אדירים חיבבו אותו על כולם.

הוק גדל, תלתליו התרככו והפכו לגלים רכים של שיער שחור. גופו התארך, מחביא הפעם שרירים צרים של גבר בוגר וחזק. הוא התרחק ממרבית האנשים ונותר מסתורי כמו הים לרובם.

דריה גדלה והפכה לנערה גבוהה ודקת גזרה עד שלדיות כמעט. שערה נפרע ברוח ונותר צהוב והיא תמיד לבשה שמלות לבנות. היא הייתה פופולרית בבית הספר והסתובבה עם חבורה של נערות בגילה, אבל אחרי שעות הלימודים היא חזרה להיות ילדה קטנה שנושקת לצדפים.

גם אחרי כל אותן שנים, כל אותם סודות ואחרי הצוהריים קיציים שחלקו, הם נותרים חברים. תמיד.

יום אחד הגיעו דן ודריה לחדרו של הוק ומצאו אותו נשען לאחור על הכסא, רגליו שעונות על השולחן. ראשו היה מופנה אל התקרה שם התנחשל שדה הקרסים בתנועה זורמת.

דריה התיישבה על רצפת החול, גבה שעון אל קיר הצדפים. דן התיישב על השולחן ונשען על הקיר.

שניהם הביטו למעלה, אל התנועה המהפנטת של הקרסים.

"מה מניע אותם הוק?" שאל דן, "הרוח?".

"לא, החלון סגור" ענתה דריה במקומו בחשש מסוים.

הוק הרים את ידו והניע את אצבעו המורה הנה והנה. גל חותך נוצר בשדה הקרסים. הולך וחוזר, עוקב אחרי אצבעו של הוק.

קריאת תדהמה קטנה נמלטה מפיהם של דן ודריה.

הוק הניע את אצבעו במעגלים ובאלכסונים ובשאר צורות שוב ושוב, יותר ויותר מהר.

"איך אתה עושה את זה הוק?" קרא דן.

תנועותיו של הוק הפכו מהירות יותר ויותר, פרועות.

דריה התכווצה במקומה, רועדת תחת הקרסים הסוערים.

לפתע נפלו כל הקרסים. הוק קפץ את ידו לאגרוף והניח אותה.

"התנערו מהם איך שתרצו", אמר "הם לא יתקעו בכם ולו חוד אחד".

דריה ודן קמו במהירות, מנערים מעל בגדיהם את הקרסים. שניהם התפרצו במטר של שאלות.

"איך אתה עושה את זה?"

"למה אתה יכול לעשות את זה ואנחנו לא?"

"מי לימד אותך?"

"אלא קרסים מיוחדים?"

"זה קסם?"

את השאלה האחרונה שאלה דריה, ובעיניה מבט חיוור.

"אינני יודע את התשובה לאף אחת משאלותיכם", השיב הוק, "אבל אני חושב שגם אבא שלי יכול לעשות את זה".

 

הוריו של דן היו שניהם חוקרים במכון החקר הימי. אביו היה גיאולוג ימי והתמחה בהווצרות איים קטנים ומאפייני חופים. איש צחקן בעל שיער חום פרוע כשל בנו וכשרון לעשיית דברים. אמו הייתה ביוכימאית והתמחתה ברעלנים של שושנות ים. אישה בהירה שאהבה לשחות למרחקים עצומים. הם גרו בעיירה הצמודה לחוף ולמכון בבית קטן שאביו של דן בנה.

אמה של דריה הייתה אישה חולנית במקצת שחיה בבית קטן ומרוחק מהחוף. היא עישנה כמויות גדולות של סיגריות ואיש לא ידע בדיוק ממה היא ובתה חיות. היא חייתה לבדה ולכן שיערו שהיא אלמנה או גרושה וניזונה על כספי בעלה, המנוח או המופרד ממנה. דריה לא אהבה את ביתה ושהתה זמן רב ככל שיכלה בביתו של הוק, של דן או על החוף.

 

לא אמא! אני לא רוצה ללכת לגן המשחקים הווירטואלי! אני לא נהנה שם! אני שונא לשחק עם הילד היפני! הוא נראה מוזר ותמיד מכריח אותי לעשות דברים יפניים מוזרים!

את יודעת שאני שונא לראות בטלביזיה את מסע  עולמי! אבל אמא, אני לא רוצה לנסוע לציריך לשנתיים! זה לא יהיה "בדיוק אותו דבר כמו כאן"! הרי כל החברים שלי נמצאים פה! ואת יודעת שאני נורא קשור לבית הספר ולמורים ולחברים שלי פה! ושם בכלל לא יהיו לי חברים, הרי הם כולם ידעו שאני אעזוב בעוד שנתיים וגם אני אדע ואף אחד מאתנו לא ירצה להתחבר עם האחר. אמא-אנחנו כל כך שונים! למה כולנו צריכים להיות אותו דבר? הרי הכל שם שונה! כולם עם מנהגים מוזרים, לבושים אחרת. וחוץ מזה-אמרת שיהיה שם נורא קר! וכאן בכלל לא קר! איך כל המקומות יכולים להיות אותו דבר?!

 

גרביים 2000 איזו המצאה גאונית. לא, לא מדובר בגרביים שזוהרים בחושך, ולא בגרביים בעלי כיתוב כסף: 2000. אלו הם גרביים שיצאו יומיים אחרי ששנת אלפיים הגיעה. במשרדי הפטנטים הם נרשמו כ"מפרידנים" מאחר והם מפרידים את הרגל מהנעל, מאויר, ממים, מקור וכל דבר אחר. איכותיים, מחממים (או מקררים), ריחניים, יפיפיים ב2000 דוגמאות וגוונים הגיעו גרביים 2000 לשוק, בתפוצה של 2000 זוגות לכל סוג, דוגמא וצבע. קצרים, ארוכים, בתוספת חותלות. בשחור, בלבן, בשקוף. בפסים, במשבצות ובנקודות. ה"גרביים 2000" התאימו לכל איש, לכל בגד ונעל, לכל מטרה, והכי חשוב-לכל כיס. כל יצרני הגרביים האחרים פשטו את הרגל תוך מספר שבועות. מאחר ויכולת להשיג אותם גם בתוספת צמר, משי וכל שאר סוגי הבדים נמחו גם יצרנים אלו מפני השטח.

בשנת 2010 הוצאו לשוק "כפפות 2000". ההיסטריה חזרה על עצמה בכל העולם. כמובן שלכל אחד כבר הייתה מגרת גרביים 2000 על כן לא יפלא שנוספה אחת לכפפות. אנשים התהדרו בכך שיש להם 2000 זוגות של כפפות וגרביים.

בשנת 2050 הוכרזה התלת גפיות כצו האופנה. היו שטענו שהיו מוטציות רבות כל כך בגלל החור באוזון. היו שאמרו שהן נובעות מהוצאת האדם מתוך האבולוציה. העובדה שהמכירות בחברת גרביים 2000 שולשו לא העלתה ולא הורידה במאומה. חברת הבת של גרביים 2000, "ביגוד והנעלה 2000" חגגה כחברה הראשונה שיצרה בגדים לתלת גפיים.

בשנת 2100 החלה החברה לשווק גרביים וכפפות ברביעיות. כתגובה לדרישת הצרכנים כמובן. החור באוזון נתפר זה מכבר, אך רוב אנשי העולם כבר היו רב-גפיים. הילוד ה2000 בעל 5 הגפיים מכל סוג זכה במלתחת 2000 לכל החיים, ע"פ צווי האופנה המשתנים.

עוד בשנת 2000 נרשם התוסף G2000 כמוסיף בידוד ומונע ריחות רעים, אשר הומצא ויוצר במעבדות החברה.

כמה חבל שאיש לא שם לב שלאחראי על בדיקת חומרים גורמי מוטציות נשלחה חבילת גרביים 2000 לניסיון אישי.

אני? אני נהנה לי לרקוד סטפס במועדונים. בנעלי גרביים 2000 כמובן. אני אוהב את הנעליים שלי. הן בצבעי הקשת. כל אחת בצבע אחר.

 

עצום עינייך ודמיין.

 

קלינק קלינק קלינק.

ציפורניים מבהיקות נוקשות על סלע מוצק.

וויש וויש וויש.

משק כנפיים אדירות מפריח אבק בן אלפי שנים.

רוווור רוווור רוווור.

נהמה אדירה נפלטת מבית החזה הענק.

 

אתה נמצא במקום קטן וצפוף. גופך כרוך סביב עצמו. מקיפה אותך שכבה נוקשה ובלתי מוכרת. היא מגנה עליך. אור קלוש חודר דרך השכבה. השכבה נותנת לו גוון צהבהב רך, חמים. אתה מוקף נוזל נעים, מרוצה.

אתה חש ששכבת ההגנה שוב אינה מספיקה לך, שאתה רוצה להגן על עצמך.

אתה מניע את ראשך קלות, כמה שאתה רק יכול במרחב הצפוף בו אתה שקוע. אתה נוקש על הקליפה באפך.

היא מזדעזעת קלות אך לא נראה בה כל שינוי.

אתה נוקש בה בחזקה וסדק נבקע בה. הסדק הולך ומתרחב. אור בוהק חודר דרכו. אתה עוצם עינייך למראה המסנוור.

אתה אוזר אומץ וכוח ומכה שוב. סדק חדש נוצר וחתיכה מן הקליפה מתרוממת מעט. אתה מכה שוב ושוב ביתר חזקה והיא משתחררת ונופלת החוצה.

אתה מרים בעדינות את ראשך ומסתכל החוצה.

בתחילה אינך רואה דבר. הכל בחוץ מסנוור במידה שעינייך אינן מסוגלות להתמודד אתה.

האור נחלש ואתה מתחיל לראות צבעים. הכל סביב חום ויש כתם כחול. אתה מתחיל לראות צורות ומרחב.

אתה נמצא במשהו שאתה יודע שקוראים לו מערה, והוא ביתך. הכתם הכחול הוא פתח, והכחול נראה רחוק רחוק.

אתה מכה בקליפה שסביבך, על מנת להשתחרר ממנה.

אתה מתחיל לחוש זמן וכשמעט ממנו עובר את חופשי לגמרי.

אתה מגלה שיש דבר בקצה אחד שלך. אתה מזיז אותו ומגלה שהוא ארוך ומכוסה קשקשים.

אתה מגלה שיש שני דברים מעליך, משני צדדיך. הם סימטריים ומחוברים לגופך. אתה מניע אותם ומרגיש משב רוח קל.

אתה פוסע בעזרת עוד דברים שאתה מגלה שיש לך אל פתח המערה.

אתה מגיע לנקודה בה הרוב כחול ואתה יודע שאתה מחוץ למערה.

אתה מביט בכחול ויודע שהוא הגבול, ועם זאת אתה שולט בו ויכול לעבור אותו.

הנע את כנפייך, כך אתה חושב שקוראים להן. 

הבט מעלה אל הכחול כחול הזה, הנע שוב את כנפייך, חוש באוויר וצא לדרכך.

 

קלינק קלינק קלינק.

ציפורניים מבהיקות נוקשות על סלע מוצק.

וויש וויש וויש.

משק כנפיים אדירות מפריח אבק בן אלפי שנים.

רוווור רוווור רוווור.

נהמה אדירה נפלטת מבית החזה הענק.

 

פקח עינייך ועוף!

 

אנאפורנוס

אורות וצללים קטנים פיזזו על השביל הכבוש שהוביל את טיירון אל קרחת היער שלו. הקנטאור הצעיר דהר בקלילות, מודע אך בקושי ליפי האזור סביבו. אנאפורנוס, עולם היער הירקרק, פרח וצמח, הפיץ את זרעיו וניחוח הפרחים ברוחות החמימות. האדמה הייתה לחה ורכה תחת פרסותיו של טיירון והוא התפרץ בתום ריצה קלה אל קרחת היער.

"בוקר טוב אנאטורק!" אמר טיירון וחייך אל מחשב-העץ הזקן.

"בוקר אור טיירון!" השיב מחשב-העץ בעליצות, "על איזה מעגל נעבוד היום? נשכלל את המתרגם החדש שלך? נערוך כמה הקלטות ברשם-הקול?".

"לא אנאטורק ידידי, המתרגם משוכלל דיו, וכבר הקלטתנו את כל המידע החיוני על עלים. היום נמשיך לעבוד על מעגל המעבר, הוא זה שדורש עבודה!" אמר טיירון והעביר את ידו בשערו החום במבוכה. "אנאטורק, אתה חושב שאני עובד יותר מדי?".

"עובד יותר מדי?" תמה מחשב-העץ, "מדוע אתה שואל?".

"סתם… חשבתי על כך בבואי לכאן" ניסה טיירון להתחמק, אך כרע תחת מבטו החודר של אנאטורק, "ניריות ופלייר טוענים שאיני נמצא בכפר מספיק זמן, שאני תקוע כל היום במעבדה. איני מבין למה! אני הרי נמצא בכפר מחצית מן היממה, ואף יותר מכך! אין זה משנה… הבה נתחיל לעבוד".

'אנאטורק המסכן', חשב טיירון בזמן שעבד, רכון על השרטוטים הזוהרים, 'איני צריך להעמיס עליו את תהיותיי…'

אנאטורק היה מחשב-עץ ישן וחכם. הוא השתייך בעבר לסבו, שהיה גם הוא ממציא נבון. טיירון זכר היטב את היום בו לקח אותו סבו לקרחת היער שלו והראה לו את השרטוטים והמכשירים שבנה. טיירון היה אז צעיר מאוד, ועדיין הסתבך מעט עם רגלי הסייח הארוכות שלו. הוא מעד על אחד משורשי העבים והבולטים של אנאטורק…

אביו בילה אז את אחר הצוהריים עם פלייר, במגרש המשחקים, שם התחרה פלייר עם קנטאורים צעירים בגילו.

כעבור כמה שנים עברו, והמצב לא השתנה בהרבה. פלייר עדיין בילה במגרשים, מגרשי הכדור-מחבט. טיירון עבד עם סבו בקרחת היער, למד ממנו את סודות המדע הקסום שלהם והתחיל לפתח מכשירים, תיאוריות ומחקרים משלו.

כשהיה בן חמש עשרה בערך שכב סבו על ערש דווי. טיירון בילה את ימיו ולילותיו ליד הקנטאור הזקן הגווע. לילה אחד התעורר טיירון לשמע שיעולים ואנחות. סבו עמד למות. ברגעיו האחרונים גילה לו הסב את מקום הימצאו של ספר שכתב על ניסוי מסוים שביצע לפני שנים רבות, עוד בטרם טיירון נולד. הוא הוריש לטיירון את קרחת היער שלו וכל אשר בה, כולל אנאטורק. טיירון הוציא את הספר ממחבואו והחל ללמוד ממנו, מגלה למרבה ההפתעה שהוא דן בנושא שהכיר רק מהאגדות-עולמות אחרים. בתוך הספר הזה קיבץ סבו של טיירון את כל אגדות שבעת העולמות שסופרו באנאפורנוס. הסיבה למעשה מוזר זה לא הייתה רצונו העז להעביר את המיתולוגיה לדורות הבאים, אלא תאונה, שגם עליה כתב, ובה, על פי טענתו, הגיע לאחת העולמות הקסומים ההם. התאונה אירעה בשל תקלה מסוימת במתקן שבנה באותו זמן וניסה להפעיל. הוא הועבר לעולם אחר שם שהה זמן קצר ואחר מיהר לחזור לאנאפורנוס, מאחר והיה מאוד מבוהל מתוצאת הניסוי. את העולם זיהה כאחד משבעת עולמות האגדה על פי שורות השיר הנפוצות: "עצי כחל ושרק מבריקים, באור פרחים ופיות בוהקים". הסב ניסה לחזור על המסע שוב ושוב, אך בלא כל הצלחה. את המחקר נטש לבסוף מחוסר ברירה, מאחר והגיע למבוי סתום והיה עסוק בנושאי מחקר אחרים. הוא הוסיף ושרטט בספר את אותו מתקן מקולקל והעלה השערות שונות לגבי הדברים שהשתבשו ודרכים רעיונות בלבד בנוגע לתיקונם.

על פי אותם שרטוטים בספרו של סבו עבד היום טיירון…

*

הערב ירד וזוהר השרטוטים התבלט על רקע האדמה הכהה והצללים. המעגל ההולך וצומח גידל כבר את כל השכלולים שטיירון שרטט באותו יום. קולות שקטים של לילה, צרצורים, צקצוקים ומשבי רוח קלים נשמעו.

עבודת היום הסתיימה. המעגל נראה כמושלם. בוודאי יצא לדרך בקרוב לאותו עולם נעלם בו ביקר סבו.

טיירון עשה את דרכו אל הכפר בחשכה. הדרך הייתה מוכרת לו ועל כן חפז לו בשבילי היער באותה קלות בה עשה זאת באור יום מלא.

הקולות העמומים לפניו רמזו לו על התקרבו לכפר, אבל הוא לא היה מוכן להתפרצותם של פלייר, אחיו, וניריות, חברתו, על השביל. מדלגים ומצחקקים הם התקדמו לעברו ושאלו: "היכן היית כל היום טיירון? אינך מתכוון לפספס את חגיגות האביב, נכון?".

"אני חושש שכן", ענה טיירון בחוסר סבלנות בלתי מורגש כמעט, "אני צופה התקדמות רבה במעשי עד אז". תשובתו הייתה כנה אמנם, אך פלייר וניריות לא עמדו על משמעותה המלאה.

"מה אתה עושה בקרחת היער שלך כל הזמן הזה", שאלו. "מנסה לגדל ידיד?" ובהערה עוקצנית זו הסתלקו מצחקקים.

אז החליט טיירון לעזוב בערב הבא, לנסוע רחוק מכל אותם אווילים מציקים. לנסוע לעולמות רחוקים ומופלאים, בעלי תושבים שונים ומשונים, נופים מוזרים ומחקרים חדשים.  עולמות שרק טיירון ידע עליהם…

 

 

 

טריפלדור

בחוסר הקיום שבין העולמות, בחשכה המסתתרת מעין המחשבה, חגה לה מצודת טריפלדור. אבניה השחורות מסותתות ומותאמות בקסם כסוף ורב עוצמה. שלושת שעריה, בשלושת צדדי החומה, סגורים ומחוזקים. השער האדום. השער הכתום. השער הצהוב.

תחת המצודה, אם אכן קיים תחת במקום בו היא נמצאת, ריחפו שלושה דרקונים. אדום, כתום וצהוב. קפואים בהמתנה נצחית כמעט, עד אשר יזומנו על ידי אדוניהם החיוורים, המכשפים של מצודת טריפלדור.

המגדל המרכזי, השקוף, מקרין חיוורות, שאפתנות וקור לכל הכיוונים באין.

שלושת המגדלים הנמצאים בפנים החומה שחורים גם הם, וחלקים לגמרי. עליהם חקוקים תווי קסם כסוף, קסם שינה.

באחד מהם נדלק אור, בחלון שהתקיים שם מאז ומעולם. החלון נפתח פנימה אל חדרו של יורש המצודה, אשט.

היורש הצעיר זה עתה התעורר. הוא לובש את גלימתו השחורה ונועל את מגפיו הכבדים, מעוטרי הזהב הצבעוני, ויוצא אל אולם הכניסה. שם הוא פוגש את אביו, דוכס מצודת טריפלדור, ושניהם יוצאים יחד אל החצר הצהובה, לאימון הלחימה של הבוקר.

הוא מנצח בקרב בקלות ומוחה את חרבו.

הוא אמנם היה מוכן לקראתו, אבל המוכנות אינה עוצרת בעד ההפתעה. האדם הוא אותו אדם שאשט הרג אתמול ושלשום ועשרות ימים נוספים לפני-כן. אותו אדם שבכל ערב היה מחזיר לחיים כאימון בשיעור הכישוף עם אמו. אותו שיעור אליו הוא צועד כעת, עטוף בגלימה קלילה ומרובת כיסים.

הצעדה במסדרון האין-סופי מדכאת אותו. אין הוא יכול לסור הצידה, לפנות, לפתוח דלת אחרת מאשר של חדר הכשף. הוא לכוד במסלול מוכתב מראש.

מסלול אכזרי, קר ונוקשה.

המסלול שבסופו אין אור, אלא שלטון.

 

 

 

אנאפורנוס

טיירון כבר ארז כל שהצליח לחשוב עליו כראוי להתלוות למסע.

הוא נפרד כבר מאנאטוק. לא היה לו עוד איש להיפרד ממנו. לא יושבי הכפר כמובן.

הוא צעד אל המעגל והפעיל אותו.

חושיו התערפלו.

כל הקולות נדמו, כל התחושות פגו וכל המראות נעלמו.