מתוך מטא-טולקין

 

גימלי קינח את קרדומו על ירכו והטיל אותו על כתפו... הוא חייך לעצמו בשביעות רצון. "אחד עשר", חשב לעצמו, "נראה את לגולאס מתעלה על המספר בקרבון שכזה. סבורני שמספרם כולו לא עלה על חמישה עשר". לפתע הבחינה עינו בדמות בהירה בין העצים. "לגולאס!" נשא את קולו, "היכן אתה בן שדים ארור שכמוך! ספר לי כמה חיסלת ותן לי להרוס לך את היום!". דמותו המאורכת של בן הלילית התקרבה מבין העצים אל הגמד החסון. "תשעה עשר קטלתי חפרפרת עיוורת שכמוך, גמד מחילות!" קרא בשמחה לגולאס ונופף בקשתו ובאשפתו, מציג לראווה את המיתר המתפורר כמעט ואת המחסור בחצים. לסתו של הגמד נשמטה בתדהמה. "תשעה עשר?" מלמל לעצמו, "הכיצד?". "עלינו לחפש אחר אראגורן ובורומיר" קרא לגולאס, "הבה נחפש בנפרד וכך נמצא אותם במהירות". לפני שהספיק גימלי להגיב בן הלילית כבר נעלם במעבה היער.


"תשעה עשר הוא אומר", הזדעף גימלי מתחת לזקנו, "תשעה עשר". הוא הילך כך שעה קלה, מביט לצדדיו וקדימה, סורק את היער בתקווה לאתר את דמותו של אחד מאנשי החבורה, ואולי אפילו איזה אורק ששרד בו יוכל לכלות את זעמו. פתאום שמע קריאה צלולה: "גימלי! הנה אתה עכברוש שדה מרוט שכמוך! ההתחבאת במחילתך בקרב הנאה הזה?". היה זה קולו של לגולאס. "שלושה עשר", המשיך וקרא אל הגמד, "עשרה ניקבתי בחיצי ושלושה בפגיוני". "מה לך כי אתה בא ללעוג לי?!" התקצף גימלי, "הלא אמרת תשעה עשר!". פניו היפים של בן הלילית, המוכתמים בדם אורקים שחור, הפיקו תדהמה ומבוכה. "תשעה עשר?" מילמל, "לעזאזל". הוא נעלם בתוך רגע בין העצים.


"בני לילית מטומטמים.." נהם גימלי לעצמו, "מתיפיפים להם בגלימות ונזרים ולא מסוגלים אפילו לספור כמו שצריך..".


קולו של אראגורן נשמע לפתע, מבכה: "שווא נתן בי גאנדאלף את מבטחו. מה אעשה עתה?". גימלי התקרב וראה את הגבר כורע על ברכיו לצד גופתו חסרת החיים של בורומיר. "היאח!" קרא אראגורן כשהבחין בו, "ראה גמד, צאצא לשבעת אבות הגמדים, כיצד נאסף אל אבותיו שלו יורשו של דנתור!". גימלי הניח ידו על כתפו של הלוחם בעל כורחו ואמר בשקט, "בימים כאלו, כאשר המלחמה מתרגשת סביבנו, עלינו לאזור..", אך נאום הנחמה שלו נקטע על ידי התפרצותו של לגולאס לקרחת הקטנה, והתפרצות נוספת, גם היא של לגולאס. הראשון הגיע ממזרח בריצה ונעצר בהתנשמות כשהבחין בגופה. "אללי!", קרא, "הזה סופו של הלוחם?". השני הגיע ממערב וכשראה את הנעשה הניח את ידו על לוח לבו וכרע על ברכיו בצער. אראגורן וגימלי פערו פיהם בתדהמה ומילמלו זה אל זה "מה?" ו"הכיצד?" ו"איך לעזא..?". מצפון הגיע למערה לגולאס נוסף שקרא בשמחה "עשרים וארבעה!", ואז הבחין בשני הלגולאסים הנמצאים. שלושת בני הלילית הביטו זה בזה בחוסר הבנה ובתדהמה...

 

אנאפורנוס

טפיפות קלות נשמעו ביער. היה זה טיירון, הקנטאור הצעיר, שחפז לו בשבילים המוכרים של היער בבוקר שטוף שמש באנאפורנוס. העולם המיוער עמד בעונת האביב והשבילים היו רכים ומוארים, מלאי עשב ופרחים בשוליהם. הוא הגביר את קצב הליכתו, עבר לדהירה קלה ולבסוף פרץ אל קרחת יער מוארת ורעננה שבמרכזה ניצב עץ ירוק ועתיר עלווה.

"בוקר טוב אנאטורק!" אמר טיירון וחייך אל מחשב-העץ הצעיר.

"בוקר אור טיירון!" השיב מחשב-העץ בעליצות, "על איזה מעגל נעבוד היום? נשכלל את המתרגם החדש שלך? אולי נגביר את עמידותו של מגן העץ?".

"לא אנאטורק ידידי, המתרגם והמגן חזקים ומשוכללים דיים. היום נמשיך לעבוד על קסדת המעבר, היא זו שדורשת עבודה!" אמר טיירון והעביר את ידו בשערו החום במבוכה. "אנאטורק, אתה חושב שאני עובד יותר מדי?".

"עובד יותר מדי?" תמה מחשב-העץ, "וכי מדוע את שואל?".

"סתם… חשבתי על כך בבואי לכאן" ניסה טיירון להתחמק, אך כרע תחת מבטו החודר של אנאטורק, "ניריות טוענת שאיני נמצא איתה מספיק זמן. איני מבין למה! אני הרי נמצא איתה מחצית מן היממה, ואף יותר מכך! אין זה משנה… הבה נתחיל לעבוד".

'אנאטורק המסכן', חשב טיירון בזמן שעבד, רכון מעל השרטוטים הזוהרים. 'איני צריך להעמיס עלי את תהיות הנשים, מה כבר ידע על כך יצור בעל רבייה כשלו? ואולי דווקא התמזל מזלו שכך…'.

אנאטורק היה מחשב-עץ מעולה, ממיטב השתילים של משתלת סבא-עץ. טיירון קיבל אותו מאביו כשהיה בן עשר, לא יותר מסייח צעיר. אביו, כשהבין שטיירון אינו עומד להיות לוחם מהולל וספורטאי מופלא, החליט להעניק לו את המיטב בתחום בו בחר-המדע. את היום ההוא לעולם לא ישכח. ריח הפרחים ואדמת הדישון, השתילים הצעירים והירוקים שעמדו בעציציהם ופיטפטו. והוא, עובר בין כולם ומחפש את השתיל שיגדל לעץ החכם מכולם. פלאר היה איתם באותו יום, אך עמד בחוץ מגחך ומשוויץ בפני כמה נערות במחבט החדש שלו. טיירון בחר לבסוף באנאטורק הצעיר והלך לשתול אותו בקרחת יער, ואילו אביו הלך עם פלאר למגרש הכדור-מחבט, לצפות באימון.

אט אט התבלט זוהר השרטוטים כנגד האפלה היורדת סביב, ודיונם הטכני של טיירון ואנאטורק נשמע חזק יותר וחלול על רקע השקט האופף את הלילה.

טיירון בירך את אנאטורק בליל מנוחה ויצא לדרכו בחזרה אל הכפר. השבילים, שבתחילת היום היו שטופי אור ועליזים היו כעת אפלים, אם כי עדיין יפים-עטורים בשלל פרחי לילה לבנים.

קולות שונים נשמעו ביער, צפרדעים וקריאות ציפורי הלילה, אך נדמה היה לו שקול אחר קורא בשמו.

הקול התקרב ועד מהרה ניריות התפרצה אל השביל, מעבר לעיקול. אחריה הגיע בדהרה פלאר.

"טיירון!", קראה ניריות בקול דאוג, חזה עולה ויורד מחמת מאמץ הריצה, "היכן היית?".

"עבדתי ניריות", ענה טיירון בשוויון נפש, "את יודעת שאני עובד יומם וליל על הפרוייקטים שלי".

"באמת, טיירון!" התערב פלאר בשיחה, "ניריות כמעט ויצאה מדעתה מרוב דאגה אליך!".

'כמובן פלאר', חשב טיירון בלבו,' כולם הרי יודעים שאתה דואג לה במיוחד ומנסה לנחם אותה'…

טיירון המשיך להתעלם מהמבטים הזועמים של פלאר וניריות וסינן אליהם תשובה מתחמקת, "בסדר, אני אשתדל. הבה נחזור לכפר, אני עייף".

השתיקה הנוקשה שאפפה את החבורה בעודה הולכת אל הכפר העיקה על טיירון. הוא ידע שלעולם לא יבינו אותו, את מכשיריו או את מטרותיו, אבל מדוע אינם מסוגלים לקבל את שונותו כפשוטה ומשמעה? הרי לבטח הם יכולים להבין שעליו לעבוד…

 

הכפר היה שקט וחשוך בשעה מאוחרת כזו. טיירון ופלאר נפרדו בזעף וניריות פנתה ללכת עם טיירון. שיחתם בלילה הייתה שקטה וטיירון סיימה במהירות. 

 

 

מצודת טריפלדור

קול נקישות נשמע באולם הכניסה הגדול. נקישות מגפיים. המגפיים שחורים, בעלי עיטורים בזהב אדום, כתום, צהוב ולבן. הם שייכים ליורש העצר הצעיר, אוד. לפני שבוע מלאו ליורש העצר חמישה-עשר מחזורי אש ועשן. הוא נכנס לאולם על מנת לפגוש את אביו, הדוכס של מצודת טריפלדור, על מנת לצאת לאימון סייף.

אביו נכנס לאולם בצעד נמרץ. סביב פיו המחייך החליקו שפם וזקן שחורים ומבהיקים. את פניו החיוורים והצרים הקיף שערו השחור, הגולש. גם הוא לבש בגדים שחורים משחור כבנו, מעוטרים.

הם בירכו זה את זה ויצאו אל אור השמש הלבן בשעת בוקר מוקדמת זו, אל החצר האדומה. שם ניצב מבעוד מועד יריבו היומי של אוד, אותו הרג מדי יום ביומו ומדי ערב החייה בשיעורי הכשף עם אמו.

"הרוג", אמר הדוכס בשלווה, "ושם לבך אל הלקחים מהשיעורים הקודמים".

אוד הביט לרגע באויבו, עובר במוחו על כל הקרבות הקודמים בהם נילחם, משחזר את שיטות ההגנה של יריבו. הוא ראה אותן ברורות לפניו כאילו שורטטו בצבע זוהר. כל המחשבות הללו גזלו שבריר שניה מזמנו, ורגע אחר כך היריב כבר פרכס על האדמה הנוקשה והאדומה, משוסף מכתף ימין ועד ברך שמאל, חסר תקנה לעולמים, גם אם ינסה אוד להחזירו לחיים בכל כוח הכשף שבו. תחושת גועל גאתה בו, אך הוא הסתיר אותה היטב ודבר לא נראה על פניו.

הדוכס הביט בבנו בתדהמה מהולה בגאווה. "בני, אתה עשית דבר מה שלא יאמן!", אמר הדוכס וקולו רטט מהתרגשות, "אתה המצאת מחדש, ללא כל הכנה מוקדמת, את שיטת הלחימה הנעלה ביותר שלנו, אותה אנו מכנים 'הרגע'".

אוד לא נראה נרגש ולו לרגע, כל כוחו היה מרוכז בהסתרת הגועל ולא הספיק ליצירת אשליה של עונג בנוסף לכך. "כן אדוני", אמר בקול שווה נפש.

"בוא!" קרא הדוכס בעונג, "אין לך צורך באימוני לחימה נוספים היום! אתה רשאי לעשות ככל העולה על רוחך, עד שיעורי הערב כמובן. אני ממליץ על ארוחת בוקר קלה לפני שתפנה לעיסוקיך".

"כמובן אדוני", השיב אוד בקול מלא הקלה, "אהיה ליד המזרקה הראשית אם תזדקק לי".

הדוכס חייך בגאווה ויצא מהחצר.

אוד פנה אל אולם הכניסה ונכנס לעומק המצודה אל האולם הראשי, בו ניצבה המזרקה. הייתה זו בריכה עגולה בעלת תחתית קעורה עשויה חומר שקוף. מים טהורים נשפכו אל הבריכה מפיו של דרקון שקוף ובו הבזקי אדום, כתום וצהוב שריחף בכוח כשף מעליה. בבריכה שייטו להם דגים אדומים, כתומים, צהובים, שחורים ושקופים בלהקות צבעוניות.

אוד לכד דג שקוף, נקש בידו והשליך אותו באוויר. להבה נורתה מפיו של הדרקון המרחף וצלתה את הדג שנפל היישר בחזרה אל צלחת קרח שאוד הקפיא מתוך המים. הדג היה טעים ומשביע למרות הכשף שאפף אותו.

את שארית היום בילה אוד בספריה, נובר בהיסטוריה של משפחתו, למד על המעשים הנוראים שעשו לעולמות אחרים. שיעבוד, רצח, חטיפה, כל אלו היו מעשים של יום-יום במצודה. אוד למד את כל השיטות להריגת אדם וחיה, לעינוי ולכישוף במהלך חייו. אם כי ידע שעוד רבות עליו ללמוד. הוא לא נהנה ממעשיו, אם כי ידע שאמור הוא להנות. מדי יום נאלץ להעמיד פנים, להסתיר את התיעוב ההולך וגובר בלבו. הוא ידע שאם משפחתו תגלה זאת הוא יומת לאלתר. אך חייו היו על סף הנסבלות מאחר ומשפחתו פרשה את שוויון הנפש שלו כהוכחה לכך שהוא מוכן לעוד, שהוא רוצה עוד.

שעון הכוכבים שבספרייה צלצל מנגינה עדינה לציון זריחת הירח. אוד לבש מעל בגדי הלחימה שלו גלימת לילה ארוכה ושחורה ושם פעמיו אל המגדל המרכזי, שם המתינה לו אמו במעבדת הכשף לשיעור נוסף.

 

1 אנאפורנוס

בלילה חסר ירח, על עולם ושמו אנאפורנוס, נתממש תוצרה של החלטה שעשה קנטאור צעיר.

החלטה זו הייתה לעזוב את ביתו ואת עולמו לטובת הרפתקנות והזדמנות להוכיח את עצמו.

הקנטאור הצעיר נקרא טיירון, והוא היה מדען וממציא. מקצועות אלו היו משום אכזבה רבה לאביו, סירן, שקיווה שיהיה לוחם או לפחות ספורטאי מוצלח כמו אחיו, פלייר.  אבל טיירון לא ניחן בגוף הרחב, בסיבולת ובחוסן שהיו לאביו ולאחיו, אלא במחשבה עצמאית ומפותחת. בעזרתה של זו יכול היה לנצח בקרבות ובשאר שעשועי הספורט, אך הוא העדיף להישאר בקרחת היער הפרטית שלו, בחברת המחשב-עץ שלו, אנאטוק, ולתכנן מכשירים שונים ומוזרים.

המחשב-עץ הזקן היה ידידו הטוב ביותר, והשתייך בעבר לסבו של טיירון, ממציא נבון בפני עצמו. הוא נהג לרטון ולהעמיד את טיירון על טעויות קטנות ושגיאות שזה עשה. אבל שורשיו היו עמוקים בקרקע, וכל מכשיר שהיה עליו להעביר מן הזיכרון אל עץ העיצוב פעל להפליא.

טיירון חיפש מאז ומעולם דרך להוכיח את עצמו לאביו, והמצאתו החדשה נראתה כדרך מושלמת לעשות זאת.

עולמות שמעבר לדמיון, אנשים זרים ומוזרים, מנהגים ומדע סקרנו אותו ומשכו אותו לצאת למסע.

אותה המצאה של טיירון הייתה מכשיר, מעגל צמחי בו זרם הקסם כמו מים במערכת השקיה, שהעביר את המשתמש בו לעולמות אחרים. טיירון היה בטוח בקיומם. לאחר ניסויים רבים וכושלים הצליח למצוא תבנית מסוימת שהיה בטוח בהצלחתה.

את המצאתו זו שמר לעצמו, ולא גילה דבר עליה לאיש.

ביום האחרון לגידולו של המעגל, עשה טיירון את דרכו אל הכפר בחשכה. הדרך הייתה מוכרת לו ועל כן חפז לו בשבילי היער באותה קלות בה היה עושה זאת באור יום מלא.

הקולות העמומים לפניו רמזו לו על התקרבו לכפר, אבל הוא לא היה מוכן להתפרצותם של פלייר, אחיו, וניריות, חברתו על השביל. מדלגים ומצחקקים הם התקדמו לעברו ושאלו: "היכן היית כל היום טיירון? אינך מתכוון לפספס את חגיגות האביב, נכון?".

"אני חושש שכן", ענה טיירון בחוסר סבלנות בלתי מורגש כמעט, "אני צופה התקדמות רבה במעשי עד אז". תשובתו הייתה כנה אמנם, אך פלייר וניריות לא עמדו על משמעותה המלאה.

"מה אתה עושה בקרחת היער שלך כל הזמן הזה", שאלו. "מנסה לגדל ידיד?" ובהערה עוקצנית זו הסתלקו מצחקקים.

או אז החליט טיירון לצאת לדרכו בלילה שלמחרת, ולא להמתין עד שיתקין מעגל נוסף לניווט בין העולמות. מזלו ינחה אותו, וירחיק אותו מזלזולם של תושבי הכפר.

 

1 טריפלדור

בחוסר הקיום שבין העולמות, בחשכה המסתתרת מעין המחשבה, חגה לה מצודת טריפלדור. אבניה השחורות מסותתות ומותאמות בקסם כסוף ורב עוצמה. שלושת שעריה, בשלושת צדדי החומה, סגורים ומחוזקים. השער האדום. השער הכתום. השער הצהוב.

תחת המצודה, אם אכן קיים תחת במקום בו היא נמצאת, ריחפו שלושה דרקונים. אדום, כתום וצהוב. קפואים בהמתנה נצחית כמעט, עד אשר יזומנו על ידי אדוניהם החיוורים, המכשפים של מצודת טריפלדור.

המגדל המרכזי, השקוף, מקרין חיוורות, שאפתנות וקור לכל הכיוונים באין.

שלושת המגדלים הנמצאים בפנים החומה שחורים גם הם, וחלקים לגמרי. עליהם חקוקים תווי קסם כסוף, קסם שינה.

באחד מהם נדלק אור, בחלון שהתקיים שם מאז ומעולם. החלון נפתח פנימה אל חדרו של יורש המצודה, אשט.

היורש הצעיר זה עתה התעורר. הוא לובש את גלימתו השחורה ונועל את מגפיו הכבדים, מעוטרי הזהב הצבעוני, ויוצא אל אולם הכניסה. שם הוא פוגש את אביו, דוכס מצודת טריפלדור, ושניהם יוצאים יחד אל החצר הצהובה, לאימון הלחימה של הבוקר.

הוא מנצח בקרב בקלות ומוחה את חרבו.

הוא אמנם היה מוכן לקראתו, אבל המוכנות אינה עוצרת בעד ההפתעה. האדם הוא אותו אדם שאשט הרג אתמול ושלשום ועשרות ימים נוספים לפני-כן. אותו אדם שבכל ערב היה מחזיר לחיים כאימון בשיעור הכישוף עם אמו. אותו שיעור אליו הוא צועד כעת, עטוף בגלימה קלילה ומרובת כיסים.

הצעדה במסדרון האין-סופי מדכאת אותו. אין הוא יכול לסור הצידה, לפנות, לפתוח דלת אחרת מאשר של חדר הכשף. הוא לכוד במסלול מוכתב מראש.

מסלול אכזרי, קר ונוקשה.

המסלול שבסופו אין אור, אלא שלטון.

 

1 אנאפורנוס

טיירון כבר ארז כל שהצליח לחשוב עליו כראוי להתלוות למסע.

הוא נפרד כבר מאנאטוק. לא היה לו עוד איש להיפרד ממנו. לא יושבי הכפר כמובן.

הוא צעד אל המעגל והפעיל אותו.

חושיו התערפלו.

כל הקולות נדמו, כל התחושות פגו וכל המראות נעלמו. 

 

הם היו שניים ועצרו לנוח, ושתו מנאדותיהם. הדרך לפניהם, מאובקת וסלעית. ההר שעליו הלכו התנשא לגובה רב, אך הוא היה ירוק לכל גובהו, כיפתו לא הייתה מכוסה שלג, וגם לא אפופת עננים.

האוויר היה יבש, וגב המים היה ריק. זה זמן רב לא ירד גשם. אך נאדותיהם היו מלאים.

הם ידעו שעל הפסגה יש כפר, ואליו שמו פעמיהם.

הם הגיעו לכפר עם רדת הערב, וראו שהוא חרב. כל בארות הכפר יבשו, והתושבים ישבו בבית העצים הגדול. גברים גדולים, ציידים שניטש כוחם ולא יכלו לצוד עוד. נשים עייפות נושאות תינוקות בוכים, ואין להן דבר להציע להם, גם לא מים. ילדים, מוכי זבובים, וזקנים מצומקים.

הם עמדו מול חצי הגורן הזה, של אנשים גוועים. דאנובי, ליקק את שפתיו בעצבנות, אבל שרון היה רגוע לחלוטין.

הילד ראה אותו מלקק את שפתיו, וחשב: "זהו. הם הולכים להרעיל אותנו. הם מאותם מסיונרים מטורפים, שעוברים מכפר לכפר, ומעבירים אנשים לעולם הבא. עכשיו הם ירעילו גם אותנו". אבל שרון ודאנובי לא באו להרוג. הם באו לנוח. אם המנוחה תלויה בהצלת הכפר, הם יעשו זאת.

"לא באנו להרעיל אתכם", אמר שרון בקולו החזק והעמוק, "באנו להציל אתכם". הוא לקח צלחת זכוכית לבנה, שטוחה, ומזג לתוכה מחצית מתכולת נאדו. דאנובי מזג את שלו לצלחת נחושת. הוא ידע ששרון יעשה נס.

את צלחתו נתן דאנובי לצייד החזק ביותר, לזה שעמד הכי טוב ביובש. הוא שתה ממנה וכשלא הרגיש טעם זר, של רעל, צעק: "יא-לא-האי! אלו מים!", והעביר במהירות את הצלחת לבא אחריו.

שרון נתן את צלחתו לאחד הילדים, עם חיוך. הילד לקח את הצלחת ושתה. עיניו נפקחו בתדהמה. לא רק הצלחת הייתה לבנה, כי גם הנוזל בתוכה. היה זה חלב. "נס!" צעק הילד, והעביר את הצלחת לילד שישב לידו.

אחרי שכולם שתו, והצלחות חזרו אליהם, הרים שרון את צלחתו למעלה, כשהוא מחזיק בא בעדינות בשתי כפות ידיו. "אנו מודים לך, אדוננו, על מים אלה, שנתת לנו!" אמר בקול גדול.

כל הכפריים קמו על רגליהם, וחזרו אחריו.

שקט השתרר לפתע, כשקול קרקוש של עגלה עוברת נשמע. ולא סתם עגלה כי אם מרכבה.

רתומה לשני סוסים, ובתוכה ישבה אישה יפה. היא הביטה בהם בצורה מוזרה. ונעצה מבט בדאנובי.

"מנודה" אמר הצייד, "שהקימה קהילה נפרדת, היא ואביה. אנו מודים לך אדון רב חסד, על הנס שעשית לנו, ומבקשים שתישארו עמנו למשך זמן בלתי מוגבל.". קולות של הסכמה נשמעו מכל עבר. רוחשים בחיות שנתנו להם המים. "נשאר" אמר שרון. עינו האחת מנצנצת, והשניה עצומה, בעודה צומחת מחדש.

 יומיים עברו, כשהכפריים, מספקים להם מזון, והם מספקים לכפריים מים. האישה במרכבה עברה ליד בית העצים הגדול, פעם בבוקר, ופעם בערב. ראשי הכפר חזרו ונשנו בבקשה שיעשו עוד נס-ויוריד גשם, שימלא את הגבים, ואולי אף יאפשר להם לסחור במים. אך שרון לא ענה דבר. כולם ידעו ששרון הוא עושה הנסים האמיתי מבינהם, עם שערו הלבן והארוך גם נראה כעושה נסים.

ערב ירד על הכפר, והשמים התקדרו, עוד ועוד, השחירו. הכפריים ראו זאת ונרעדו. הם ידעו שגשם חזק יחריב אותם. "האסם יחזיק מעמד" לחשו אחד לשני, "הקטניות שבתוכו יחזיקו אותו. ועלינו יגנו העצים בבית".

הם התכנסו כולם בבית העצים, מצטופפים, בטבעת תחת העצים הכפופים בעזרת כשף. רק שרון עמד באמצע בית העצים הגדול, מרים ידיו כלפי מעלה, ולצידו דאנובי.

הטיפות הראשונות נשרו על שרון, גדולות וכבדות ממים, ועיטרו את שערו הלבן כפנינים. אז התחזק המטר, עוד ועוד, עד שהטיפות חדרו את הענפים שהגנו על הכפריים. כבדות, וקשות החלו הטיפות לשבור את הענפים, עד שנותרו שלדי העצים, והקרקע הייתה זרועת עלים וענפים.

"הנה הגשם שביקשתם למכור" צעק שרון, עינו האחת נוצצת בטירוף בגשם השחור ובברקים שנוספו לו. האסם הגדול התבקע בצידו וכל הקטניות נשפכו במורד ההר. הגג שקע, לאור הברקים.

כפרי זועם, הרים מקל והכה בכעס את ראשו של שרון. עינו, המנסה לצמוח חזרה מהפעם האחרונה שביקעוה, נבקעה שוב, ונזלה בהותירה אחריה חור אדום.

דאנובי רץ אל מחוץ למעגל שלדי העצים וקרא לשרון לבוא אחריו. הוא הביט לאחור וראה לאור הברק את הכפרי נועץ את המקל המחודד בלבו של שרון. התמונה המוזרה זיעזעה את דאנובי: שרון, מקל נעוץ בחזהו ודמו הפורץ ממנו כהה באור הברקים המוזר, מרים את ידיו בתנוחת ישו הצלוב, שהייתה כה קדושה לו, ונופל בינות שלדי העצים השחורים.

דאנובי כמעט התעלף, אך שמע קול צלול לוחש באזנו: "קום המהירות ובוא אחרי!". הייתה זו האישה מן המרכבה. הוא קם והלך אחריה בגשם השוטף. "הסוסים ברחו עם תחילת הסערה

והמרכבה הייתה חסרת תועלת מאז", אמרה, "בוא, נמצא לנו איזה כוך מוגן לישון בו, נדמה לי ששנינו לא רצויים באותה מידה בכפר". הם הלכו עד שמצאו כוך יבש ושם נרדמו, עד אור הבוקר.

בבוקר קמו והמשיכו לצעוד, במטרה להתרחק מהכפר. שמה היה שירוק. היא נודתה מן הכפר, אחרי התנהגות לא הולמת לאישה, והצטרפה לאביה שנודה גם הוא כמה שנים לפניה. היא ואביה הקימו קהילה קטנה ומשגשגת על ראש ההר, עם עוד אנשים מנודים.

היא תהתה מאוד בקשר למעשהו של שרון, החרבת הכפר.

הם הגיעו לגב מלא מים והתיישבו לשתות, היה זה אותו גב בו עצרו הוא ושרון לפני שהגיעו לכפר. גם אם עבר רק יום מאז הגשם, כבר הספיקו להתפתח בגב חיים ענפים. שושנות קטנות, חרקי מים, כונכיות ורכיכות, אצות ועוד. החיים בגב היו צבעוניים מאוד, ונעו ללא הרף, כמו קליידוסקופ חי. אך כל החיים בלי יוצא מן הכלל היו מתחת לעשרת הסנטימטרים הראשונים של המים.

 "ראי", אמר דאנובי, והצביע על רכיכה שחורה, ארוכה ושטוחה, בעלת עיניים גדולות וצהובות, "רכיכה זאת חיה חיים פשוטים מאוד במקומה היא. אבל, אם היא תנסה לשאוף לדברים לא לה, לעזוב את מקומה הטבעי,", הרכיכה עלתה למעלה, קרוב אל פני המים. "היא תכחד מיד", ציפור צללה, וחטפה את הרכיכה מתוך המים. "הרכיכות האחרות אינן טיפשות, הן ראו את הטעות של חברתן, והן יישארו במקומן". הוא שלח את ידו אל המים ושלה צדף יפה, שצידו הפנימי מצופה דר, "כמו צדף יפה, שזכרו לא ימחה מראשנו."

רעש הפריע להם, רעש של אנשים קרבים.

כעשרה אנשים התקרבו אליהם, בשביל. היו אלה אנשי הקהילה של שירוק ואביה, הוא שעמד בראשם. "האם אתם נשואים?", שאל אביה של שירוק. "לא", ענתה שירוק, "אין לי קשר אל האיש הזה". "ולי", הוסיף דאנובי, "אין קשר עם האישה הזאת, אם כי לבי נתון בידה".

עוד רעש קטע את הדו-שיח, והכפריים התקרבו בשביל העליון, מעליהם.

"הנה הם!" צעק הצייד הגדול, "האם אתה מודה שאתה וידידך השד גרמתם להחרבת הכפר?". "לא!" צעק דאנובי, "אתם הבאתם את חורבנכם על עצמכם!".

"הה! אתה מסרב להודות! מעניין אם תסרב להודות גם כשהוא יהיה אתך!". בדבריו התייחס לנחש גדול וארסי שהחזיק בידיו. דאנובי ושירוק החווירו, כי ידעו מה פירושו של זה. הכפריים יחילו על כולם טקס עתיק, שנקרא שיגור, והוא כולל הרבה מאוד נחשים ארסיים.

הצייד זרק את הנחש למטה, וכל שאר הכפריים השליכו למטה נחשים נוספים, אם כי רובם לא היו ארסיים. "קחו אותם גם אתם! אנשי קהילת המנודים!".

הנחש התקדם בפיתולים אל דאנובי, והוא נרתע לאחור לכיוון שולי הדרך, והתהום. הוא מעד

ונפל, אך הצליח להיאחז בקצה. שירוק רצה אליו, אך לא יכלה לעזור לו, מפאת הנחש הארסי

שחסם את דרכה. "זכרי את מקומך" לחש לה דאנובי, בעוד הנחש מכיש את כפות ידיו.

אט אט נחלשה אחיזתו בצלע ההר, והוא נפל לתהום לבסוף.

פניה של שירוק החווירו, בעוד הנחש מסתובב ומכיש אותה.

 

המוסיקה נשמעה, רכה וזורמת. זוגות צעירים נעו בחינניות סביב, סביב, בתנועות מדויקות ומעודנות. הזוגות המבוגרים נעו בצורות שבריריות למראה, סביב הדינמיקה שבמרכז.

ארבעת הנגנים, ישובים על עמודי האבן הגדולים ומכוסי המטפס, ניגנו על חליל דק,

פעמונים, גיטרה ונבל.

רוח קלילה נשאה את הצלילים למרחקים והנידה בעדינות את מעטה הצמחייה המטפס, המקשר את עמודי האבן.

המוסיקה התחלפה מנעימה עדינה ואיטית למחול מהיר וקצבי. ואז למנגינה קפיצית ומשתנה במהירות.

הזוגות המשיכו לרקוד.

לילה ירד לאיטו על ארבעת עמודי האבן ועל האנשים, אך הם המשיכו לרקוד לאור הירח העולה ולאור גחליליות זוהרות.

לבסוף נפל אחד הנגנים.

הרוקדים החליפו מבטים שמחים ונבוכים למחצה.

בזה אחר זה נפלו הנגנים והמוסיקה נחלשה וחדלה לבסוף.

הרוקדים נאנחו לרווחה והחלו להתפזר החוצה מריבוע עמודי האבן וליער הסובב אותם.

אמה, בשמלה כחולה וסנדלים קלים, כמעט ונפלה  אל אדמה בשל עייפותה, אך הצליחה למשוך עצמה אל מחוץ לתחום העמודים.

היא רצה אל הנהר ורחצה את הזיעה מגופה. זיעת ריקוד שארך יומיים. לאחר מכן התיישבה אמה על גדת הנהר, בין שיחי התותים שתחת עץ האגוז והשיבה לעצמה את האנרגיה שאיבדה במהלך הריקוד.

היא נרדמה על הגדה למשך כשעתיים, אך התעוררה בשל דגדוג בכפות רגליה. היא נאנחה בצער והחלה לדלג לכיוון ארבעת העמודים, שם התאספו כבר יתר הרוקדים שנראו רעננים לאחר ההפסקה. הנגנים כבר ניצבו בראש העמודים, כליהם מוכנים לסיבוב נוסף של נגינה חסרת מנוחה.

 

במרחק של כמה קילומטרים משם הולך לו ביער נווד. על כתפו האחת תיק מסע קטן ועל השניה כינור נשען.

הוא הולך לו ביער ומנגן מנגינה עליזה.

כעבור זמן מה הוא שומע קול נגינה מתרונן, מתאים את נגינתו לקול ומתחיל ללכת לכיוונו.

הוא מגיע לארבעת העמודים באמצע ריקוד מעגלי סוחף.

 

אמה מבחינה בזר המנגן. היא קוראת לו, מנסה להזהירו שימלט, אך הוא אינו שומע, או מתעלם ממנה.

 

Music1