א - אהבה

ב - בית

ג - גל

ד - דג

ה - הרדוף

ו -

ז - זחל

ח - חסידה

ט - טווס

י - ידיים

כ - כף

ל -

מ - מרק

נ -

ס - ספיר

ע - עין

פ - פרפר

צ - צב

ק - קרנף

ר -

ש - שעון

ת - תמר

 

השעה מאוחרת, מאוחרת מאוד. הלילה מוסיף צינה לאוויר שביום היה לוהט ושופך לתוכו לחות וערפל. היום לא רק שהיה חם, אלא גם מייגע וכואב. המחשבות הרעות מתדפקות דלתות מוחי, נמשכות כמו העשים לעמודי התאורה. המסלול הרגיל מתחיל ועובר ליד הבית של החבר הכי טוב שלי. לא רק אותו אני אוהבת, אלא גם את המשפחה שלו ואני אפילו מכירה את כולם די טוב והבית שלהם בדרך כלל תמיד פתוח בפני, מלא אור וצחוק מתוחכם. אבל עכשיו לילה, והבית חשוך. אחר כך הנדנדות מול הבית של מוס. הנדנדות החביבות עלי במקום הזה, הכי קרובות והכי טובות. כמה פעמים ישבתי כאן וחיכיתי בתקווה שמוס יעבור? אני סוטה מהנושא, והמסלול לא מרשה לי להתעכב כאן יתר על המידה, הנדנדות שייכות לשנה שעברה.

להיכנס לעובי  השכונה. הבתים הבהירים בעלי הצורות המוזרות יפים באור הקלוש. המסלולים ביניהם סבוכים ומתפתלים, החומות סוגרות מכל עבר והמעברים מוצלים בצמחים מטפסים. אני כבר מכירה את הפניות ויודעת את הכיוון, אבל בכל זאת נעים לטעות במקום הזה לשעה קלה, לשוטט באקראי במקום הנטוש הזה, שכן בלילה אין בו איש. אך לבסוף, כיוון שאחרי הכל השכונה קטנה היא למדי, אני מגיעה למחוז חפצי.

מעין כיכר משתרעת מולי, מוארת באור המוזר של עמודי התאורה, עומדים על משמרתם כפוית הטובה כמעט כמו שוטרים. הספסלים ריקים, כמובן. אני מתקרבת אל המעגל. זהו ארגז חול גדול ועגול, בקוטר כעשרה מטרים. אין בו שום דבר. מסגרת בטון נמוכה, חול ותו לא. אני חולצת את סנדלי ותוקעת את רגלי עמוק בתוך החול החמים עדיין מהיום. אני שוכבת על גבי, ראשי מונח על הבטון החם, ומביטה בירח, בכוכבים ובלוויינים המנצנצים וחולפים ממעל.

מעברו השני של המעגל ישנה רצועה של דשא ירוק, מעבר לה מדבר וצוק. ביום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. לעיתים אני באה למקום הזה לפנות ערב, כשהאוויר קריר, השמש כבר נמוכה במערב ורוח נעימה נושבת. אני יושבת שם, יחפה גם כן, ומציירת ציורי אגדות בחול בעזרת מקל דק. נסיכות, עצים, ארמונות וסוסים מופיעים להרף ונמחקים. לפעמים אני משאירה אותם שם, מאכל לרוח. באור היום רואים אחרי הצוק את הבקעה וההרים. כשאני באה למקום הזה, כמו עכשיו, הם נעלמים ומטשטשים לכלל צללית מושחרת.

נותרים רק הלילה, המעגל ואני.הבעיות נישאות להן כמו גרגרי החול ברוח.

 

ההוביט, ג'. ר. ר. טולקין

יומן קריאה

תקציר הספר

 

בילבו באגינס היה הוביט, שחי בחור באדמה. פירוש הדבר הוא שגבהו היה אמה וחצי בערך, רגליו שעירות ושהוא אהב נוחיות, ככל בן לגזע ההוביטים. מחילתו הייתה מסודרת ונקיה, הוא אהב תה, נהג לעשן מקטרת ולארח חברים, ונמנע מהרפתקאות, עד שאחת נפלה עליו.

אותה הרפתקה הגיעה בדמותם של גנדלף, המכשף הנודע, ושלושה-עשר גמדים, וכל החבורה דוחקת בו לצאת אתם להרפתקה נועזת של מיגור דרקון ולקיחת שלל. כך אירע שבילבו באגינס, הוביט מהוגן וחובב שלווה, יצא להרפתקה נועזת כשבכיסיו אין דבר פרט לממחטה.

עם תחילת מסעם נתקלת החבורה בטרולים מרושעים, הזוממים ללכוד את כולם ולאכול אותם, אך נחלצים בעזרת חכמתו של גנדלף. הם ממשיכים לעבר עמק ריוונדל, עירו של אלרונד בן-הלילית, שם הם נחים ומחליפים כוחות. מאותו מעוז קסום הם נעים אל "ההר הבודד", שם הם מתעמתים עם סופות שלג, ואף חודרים אל בטן ההר ולוחמים באורקים מרושעים. באותו מקום אפל פוגש בילבו את גולום, מין יצור נאלח ונורא אתו הוא עורך תחרות חידות על מנת לצאת מהמערה. שם הוא גם מוצא את טבעת הזהב המוזרה, ההופכת את העונד אותה לבלתי נראה. מחוץ להר החבורה נתקלת באורקים נוספים ובזאבים, אך ניצלת הודות לכשפיו של גנדלף ולעזרתו הטובה של אדון הנשרים. על מנת להתאושש מהקרב הם ממשיכים אל ביתו של ביאורן, מחליף העורות רב העצמה. משם הם נודדים ליעראופל, שם הם נלכדים ע"י עכבישים גדולים, אך ניצלים רגע  לפני הארוחה בעזרתו של בילבו. בהמשך הם נאסרים ע"י בני-הלילית של יער אופל. במקום זה מנצל בילבו את כושר ההמצאה שלו כדי לחלץ את הגמדים בעזרת חביות על פני הנהר, שמוביל אותם היישר אל העיירה שלחופי האגם לידו נמצא ההר בו שוכנים הדרקון ואוצרו, מטרת מסעם.

 בתוך ההר הם נודדים, במחילות הגמדים, על מנת למצוא את אוצרותיו, אך תוך כך הם מעוררים את זעמו של הדרקון העתיק סמוג. כעס זה מוציא הדרקון על העיירה לחופי האגם, בה ביקרה החבורה קודם לכן. אך זעם זה נוטה לרעתו של הדרקון, והוא מומת ע"י לוחם צעיר מהעיר.

כעת, משהוסר איום הדרקון מתפתח קרב גדול על אוצרו, קרב חמשת הצבאות שנקרא בשם זה בשל חמשת הגזעים שהשתתפו בו.

לאחר הקרב ולאחר שעשה את המעשה הנכון, זוכה בילבו לחזור אל מחפורתו, עשיר במעט כסף ובהרבה הרפתקאות ועלילות גבורה.

בחר בדמות מרכזית מרומן שקראת, אשר עוררה בך הזדהות או דחייה. הסבר אילו מעשים או תכונות של הדמות עוררו בך תגובה זו.

 

גולום « דמות מעוררת דחייה

 

גולום הוא אותו יצור נאלח שבילבו פוגש במערה בהר הבודד ושאצלו הוא מוצא את הטבעת. דמותו מעוררת דחייה וגועל במרבית קוראי הספר ולמען האמת היא מונחת שם כדי להיות כזו. טולקין, הסופר, יוצר במהלך הספר מעברים חדים וניגודים בין אור וחושך, רוע וטוב, בעזרת מקומות כאלו, אירועים ודמויות, וזהו תפקידו של גולום בסיפור-להוות ניגוד לדמות העיקרית, לבילבו. (רושם זה מתחזק בסדרת הספרים הממשיכה את ההוביט, טרילוגית שר הטבעות, שם מסופר בקצרה סיפורו של גולום ומוצאו, ומתברר שהוא בעצם חוטר לגזע דומה להוביטים בשם סמיאגול, שהתעוות והפך למה שהוא כיום-גולום).

 את המקורות לרגשי הדחייה והגועל שגולום מעביר ניתן לחלק לסוגים שונים: המראה, ההתנהגות-הקולות, צורת הדיבור וכו', והמחשבה.

המראה

גולום מתואר בספר כיצור קטן וחלקלק "אפל כחשכה עצמה, מלבד זוג עיניים גדולות וחיוורות בפניו הכחושים". זרועותיו ארוכות ובעזרתן הוא חותר בסירתו הקטנה על פני האגם בו הוא דר. אצבעותיו דקות, ארוכות וממהרות להיכרך סביב דברים, ועדיף שיהיה זה דג, או צווארך.

תיאורים אלו, ונוספים, יוצרים תמונה נוראה במוחו של הקורא, ותחושה ברורה, שלמרות רוח ההרפתקנות השוכנת בכל קורא פנטזיה, אף האמיץ ביותר לא ירצה להיתקל בגולום.

 

ההתנהגות

גם התנהגותו של גולום אומרת כולה גועל ורתיעה. דיבורו מלחשש, והוא פונה תמיד אל עצמו (מכיוון שהוא בודד ואינו מדבר עם איש), ומשתמש בתואר "אוצרי" ו"חמדתי" (בתרגום הטייסים ובתרגום "הלבן", במקור-precious) הוא ניזון מדגים, יצורים חלקלקים החיים במי האגם, ולעיתים גם מאורקים, אותם יצורים גועליים שחיים במחילות מעליו. את הדגים הוא לוכד בידיו הארוכות והדקיקות ואת האורקים הוא חונק באפלה או בהשתמשו בטבעת הרואה-ואינו-נראה. בזמן דיבורו אל עצמו הוא משמיע "קול בליעה מבעיתה בגרונו", קול שנשמע כמו מעיין גולום בעצמו.

המחשבה

צורת המחשבה של גולום, אליה אני מתוודעים בקטעי הביניים, אינה כצורת המחשבה שלנו, או של מה שאנו מגדירים כ"אדם בריא בנפשו". מחשבתו דומה יותר למחשבת אדם מטורף, שאינו שפוי. היא פתלתלה, מעוותת, אגוצנטרית ושואפת להרע לאחרים. נפתוליה ניכרים בחידות שגולום חד-לעצמו ולבילבו. החידות עצמן מורכבות ודומות מעט להגדרות בתשבצי-הגיון. השימוש בחידות מראה על מחשבה עקיפה, שאינה ישירה. גם החידות עצמן-תכנן ותשובותיהן אפלוליות, לעומת חידותיו של בילבו, שעוסקות בנושאים עליזים יותר, גם בשל אופיו וגם בשל נסיונו להכשיל את גולום, שוכן המערות.

גולום שואל:

לא יכול להראות ואף לא להישמע,

לא ניתן להרחה ואף לא לתחושה,

רובץ מתחת לגבעות ומאחורי הכוכבים

וממלא הוא חללים ריקים…

ראשון לבאים ואחרון למאספים,

הורג הצחוק בחטף ושם קץ לחיים.

והתשובה-חשכה, חושך. הוא גם שואל על הר, רוח, דג וזמן.

בילבו שואל:

עין בפנים כחולים

ראתה עין בפנים ירוקים,

"עין זו דומה לעין זו,"

אמרה העין הראשונה,

"אף נמצאת היא שם למטה

במקום להיות אי שם למעלה."

והתשובה-השמש והסביונים! בילבו שואל גם על שיניים (ואוכל…), ביצים, וחיי היום-יום.

גולום חושב תמיד על עצמו-הוא מדבר אל עצמו בלבד, פונה לבילבו בגוף שלישי. הוא תמיד יחפש את טובת עצמו, ולעולם אינו שואף ליצור דבר מה, להיות שותף למשהו, או לפעול לטובת רעיון כללי מסוים, אפילו לא הרוע, שכן הוא אוכל אפילו את משרתיו-האורקים.

 

בשל מכלול זה של גורמים, המראה, ההתנהגות והמחשבה, גורם גולום לתחושת דחייה וגועל אצלי, ואצל מרבית קוראי "ההוביט".

 

תאר בקצרה אירוע מרכזי, המסופר באחת היצירות שקראת במסגרת הקריאה המונחית (בחלק ג' של תוכנית הלימודים). הצבע על תפקידו של האירוע בעלילה ובהתפתחות הדמויות.

 

"עלפים או בני לילית הו איזו סמטוכה

בוא תצעק חזק על מי שלא חושב כמוך

לבנית עובדת ת'שטן ולוטם אין לו מוח-ה

עלפים או בני לילית הו איזו סמטוכה!"

 

(שיר עם של קהילת טולקין הישראלית)

 

תרגום שמו של עם האֶלפים הנו בעיה ידועה לכל מתרגמי הפנטסיה מאז כתב טולקין את ההוביט ושינה את אופיין של הדמויות האגדתיות האלו. מתרגמים שונים מצאו פתרונות שונים לתרגום השם, חלקם יצירתיים יותר, חלקם פחות, לכל אחד מהם היתרונות והחסרונות שלו. קטונתי מלמצוא פתרון חדש לבעיה עתיקת יומין זו, בעיקר כיוון שקיים כבר תרגום המקובל עלי. במאמר הבא, אסקור את התרגומים השונים שקיימים לשם, אביא טיעונים בעדם ונגדם ואסביר מדוע בחרתי בתרגום מסוים. אך לפני שאדון בתרגומים, הייתי רוצה להבהיר את טיבם של האֶלפים במקורותיהם ואת טיבם של האֶלפים של טולקין.

 

האֶלפים במקור הם יצורים קסומים שמופיעים באגדות מזרח אירופה-גרמניה וכו'. הם מתוארים במקומות שונים בצורות שונות; יצורים קטנים ומעופפים בעלי כנפיים, בעלי עיניים שקדיות מלוכסנות מעט, בעלי אוזניים מחודדות, ועוד כהנה וכהנה וריאציות. תפקידם הוא בדרך כלל מעיין שדים מזיקים, שגונבים תינוקות, מציקים ומפריעים לבני האדם התמימים, אך לעיתים מתפקדים כמעט כמו פיות.

האֶלפים של טולקין לעומת זאת הם יצורים שונים לחלוטין. הקוונדי (כפי שהם מכנים את עצמם בכתביו של טולקין) הם בכירי ילדיו של אילובטר, האל הבורא בעולמו של טולקין. הם נעלים על בני האדם, טובים מטבע בריאתם ומוכשרים בכל הנוגע ליצירה ולהבנת הסובב אותם. הם גבוהים ויפים, גופם תואם, הם חזקים, אינם נוטים לחלות, מבריאים במהירות ואינם מתים מזקנה, אלא רק בעקבות פציעה קשה או צער (נסו אתם לחיות 3,000 שנה..).

 

התרגום הראשון: שדונים, של משה הנעמי

תרגומו של משה הנעמי הוא תרגום מילולי, על פי מילון אוקספורד, של המילה Elf: שדונים קטנים ומזיקים או בריות על טבעיות. המילה שדונים לדעתי (ולדעת רוב קוראי הפנטסיה) אינה הולמת את אופי האֶלפים שטולקין יצר, כיוון ששדונים הם יצורים מזיקים לרוב, קטנים וכו'. מילה זו מתאימה לאֶלפים בצורתם הישנה, אך לא לאלו של טולקין.

 

התרגום השני: האֶלף, של הטייסים

הטייסים שתרגמו את ההוביט בשבי המצרי החליטו לתעתק את המילה Elf לאֶלף. הבעיה העיקרית בתרגום זה היא שהם השתמשו באֶלף כשם קיבוצי, כלומר, גם הרבים הוא "אֶלף". בחירה זו של התרגום הפכה את המילה למסורבלת ביותר ומעצבנת מאוד לקוראים.

 

התרגום השלישי: בני לילית, של רות לבנית

בבחירתה בבני לילית, לבנית ניסתה למצוא, יותר נכון להמציא, דמות אגדית מתאימה לתפקידם של האֶלפים אך בעלת מקורות עבריים. אחת האגדות הנפוצות על אֶלפים היא שהם גונבים תינוקות אנושיים. לילית, אשתו הראשונה של אדם ואשתו של אשמדאי, היא מעיין שדה במסורת היהודית, שאחראית למותם של תינוקות בשמונת הימים לפני ברית המילה, לגניבת תינוקות וכו'. לבנית יצרה הקבלה בין היצורים המיתיים ויצרה את השם "בני לילית". בנוסף לכך, לילית מתוך 'ליל', 'לילה', והלא האֶלפים של טולקין הם חובבי הלילה והכוכבים, כיוון שנולדו עוד בטרם נוצרו השמש והירח.

 

התרגום הרביעי: עלפים, עמנואל לוטם

תרגומו של עמנואל לוטם גם הוא תעתיק בבסיסו, אלא שלוטם הפך את הE לע'. תרגום זה מתבסס על תרגומו של אריה סמיטיצקי לספר "הדבורה זיווית" (ידוע יותר בשם "הדבורה מאיה") בו מופיעים Elves  כבני-עלף ברבים ועלף ביחיד.

 

הפעם הראשונה ששמעתי את קולו של ג'ף באקלי הייתה באוטו של רולי, באמצע הלילה ברחוב תל-אביבי כלשהו, והשיר היה "הללויה".

כשהייתי בצבא, תום הזכירה לי את השיר, וכמה נהניתי ממנו. אסף צרב לי את "Grace" על ה-rewriteable כדי להעביר את הקבצים ממאגר המוסיקה של הוידיאו אל המחשב האישי שלי, ובזמן שעבדתי שמעתי אותו, שוב ושוב.

 

"Grace" הוא אלבום גדול מהחיים.

אם לשפוט על פיו, אין בבאקלי ג'וניור טיפה של ענווה, והוא שופך על המאזין קיתונות מעצמו, בביטחון גמור שנעריץ אותו.

וזה עובד. המוסיקה מרגשת והתזמורים סוחפים, המלים הטובות נישאות על כנפי היכולות הווקאליות המופלאות של באקלי, והאלבום כולו מצליח להיות מגוון ובאותה עת אחיד מבחינת רמה וסגנון.

 

כשאני שומעת אלבום בצורה מסודרת (אלבום טוב, כמובן), יש שלבים ידועים מראש להיכרות ולהתמכרות. בכל אלבום יש בין שלושה לחמישה, שמשהו במלים או בקטע מוסיקלי מסוים בהם תופס אותי. אלה השירים שמתחבבים עלי מהר מאוד, וההאזנה החוזרת ונשנית לאלבום נובעת בעיקר מהרצון לשמוע אותם שוב, רצון שלעתים יביא ממש לשמיעה ב-repeat, תוך קריאה של המלים, עד להיכרות מלאה ומדוקדקת.

אחרי שהשרים הבסיסיים יושבים טוב באוזן, אני מתחילה לרצות עוד, ואז מגיע תורם של שירי הסבב השני. אלה השירים שאינם פחות טובים, אלא פחות נגישים. אני צריכה לשמוע אותם כמה פעמים כדי להבין וליהנות.