שחמט של יום כיפור

 

מעולם לא צמתי באמת ביום כיפור. כשהייתי קטנה הייתי קטנה מכדי לצום, וכשגדלתי הייתי הגיונית מכדי לצום מהסיבות האלו.

כשהייתי קטנה, כל יום כיפור אבא היה מוציא את השחמט הישן. אבא היה צם. הייתה זו קופסה שטוחה, שלושים וחמישה סנטימטרים על שלושים וחמישה בערך, עשויה עץ, ריבועים של עץ בהיר וריבועים של עץ כהה, חומים וחמימים, לא לבנים ושחורים. בתוך הקופסה הייתה מגרה שטוחה, שבתוכה היו הכלים, גם כן בעץ בהיר וכהה, מגולפים בפשטות, כבדים וחביבים.

כל יום כיפור אבא היה מלמד אותי לשחק שחמט. מסדר את הכלים המוזרים על הריבועים ואני הייתי מחקה אותו ומסדרת את שלי בדיוק אותו הדבר. ואז הגיע תור התנועה: חייל הולך בפעם הראשונה שני צעדים קדימה, ואחר כך צעד אחד, אבל הוא אוכל באלכסון. ורץ, הוא הולך באלכסון. וצריח הולך ישר, כמה שהוא רוצה. למלך ומלכה אף פעם לא הגענו. גם לא להצרחה.

סוס הולך שניים קדימה ואחד הצידה, או אחד הצידה ושניים קדימה. בגלל זה יעל קוראת לדודים של אמא, אחים של סבא וסבתא, סבא/תא סוס.

 

פעם, לפני שהיו תאילנדים ולפני שהיו פועלים בדואים, היו מתנדבים ישראלים ומתנדבים מכל מיני ארצות של מזרח וצפון אירופה, סלובקיה ושוודיה ועוד.

היה לנו מתנדב ישראלי, שקראו לו אריה. לאריה היו חסרות שתי אצבעות באחת הידיים, הן פשוט לא היו שם ממתחת למפרק הראשון של האצבע. הייתי קטנה אז, וזה קצת הפחיד אותי. פעם אני ואריה שיחקנו שחמט. זה לא היה השחמט מעץ, אלא סתם שחמט כזה, מפלסטיק, על לוח מקרטון שהיה מקופל בתוך קופסה כחולה. שכבנו על הדשא האחורי, תחת עץ הצאלון ושיחקנו. אבל לא באמת, כי הייתי קטנה, ולא כזאת טובה. למען האמת, גם עכשיו אני לא טובה.

 

היו לנו, בפעם אחרת, מתנדבים מחוץ-לארץ, לא זוכרת בדיוק מאיפה. אני ואחי היינו משחקים איתם לפעמים בקלפים, קרה-קופה, או קנט-קופה, תלוי מאיפה אתה בא. גם בזה הייתי גרועה, אבל זה כבר משחק אחר.

 

התמכרות לאלבומים בפני עצמם, מתרחשת אצלי תמיד בצורה דומה.

בשמיעה ראשונה, האלבום מוצא חן בעיני.

אחרי שתיים או שלוש האזנות נוספות, השירים הקליטים ביותר נדבקים לאוזן, וגורמים להאזנות חוזרות ונשנות.

באותן האזנות מלות השירים הקליטים נחרטות בזיכרון, והשירים הפחות קליטים ונגישים מתחילים לחלחל פנימה, ואז הכיף האמיתי מתחיל.

הם מתחילים כשורות ומתמצקים לנוכחות מלאה, ואז, בפתאומיות כמעט, האלבום כולו מזנק אל תוך התודעה ומתיישב בה כמפלצת עצומה ונפלאה, שהיא בעצם מחבריך הטובים ביותר.

 

עם האלבום "Marvin the Album" של הלהקה המלבורנית Frente!, לדוגמא, זה התחיל ב-"Labour of Love" ו-“Bizzare Love Triangle” (גרסת כיסוי), המשיך ב-“Ordinary Angels” , “Pretty Friend” ו-“Most Beautiful" והסתיים באלבום כולו, שנפלא בעיני.

 

“Poses” של רופוס וויינרייט נמצא כבר בשלב האחרון.

האלבום המבריק הזה, שקיבל ציון 8.6 בפיטצ'פורק-מדיה, הוא אחד האלבומים העגולים והיפים שיצא לי לשמוע.

כל כולו הפקה שיינית, סוחפת, מתוזמנת ומתוזמרת לעילא.

הרמה שלו אחידה (וגבוהה כמובן), אבל השירים מגוונים. “Evil Angel” אפלולי מאוד, ואילו “California” שטוף שמש באופן מוחשי ממש, אבל שניהם בהחלט שייכים לאותו המקום.

השיר הראשון שידעתי את מלותיו הוא “Cigarettes and Chocolate Milk” כמובן. אחריו באו בעיקר “California” ו-“Greek Song”. דווקא השיר שמככב בשם האלבום – “Poses”  הגיע בשלב מאוחר יותר, כאילו צריך להתרגל קצת למלודיות ולכלים של וויינרייט לפני שאפשר להתמכר לרגישות שמתגלה בשיר, ובשירים האחרים, הרכים יותר אך פחות נגישים.

 

 

 

 הקשר בין המוסיקאים ג'ף באקלי ורופוס וויינרייט, המת והחי, אינו מופרך. שניהם צעירים, שפעלו (לפחות לזמן מה) באותה התקופה. לשניהם מנעד ווקאלי מרשים ונטייה להפקה דרמטית, גדולה מהחיים ואנרגטית להפליא.

 

היא הולכת על שפת המצוק, משקיפה על בקעת צין. הימים הם ימי סתיו אחרונים, והרוח קרה ונושאת ריחות  שהתייבשו בחום ימי הקיץ האחרונים.

שערה חום, והוא גלי, רך ופזור, מתגלגל ברוח על פניה.

הרוח נושאת אליה עלה צהבהב יבש. היא יודעת שהוא לא משום עץ שגדל בנגב. זה עלה של עץ אלון. מהצפון הרחוק, הגיע עד לכאן. הייתכן? תחת עץ אלון הם ישבו אז, ביום סוף חורף חמים כבר.

היא חוזרת לביתה ומכינה לעצמה כוס חמה של שוקו מתוק, ומיישבת ליד החלון לשתות. בסוודר חמים היא יושבת, וחושבת על ימים אחרים, חצבים, חתולים, ועליו.

היא בעצם מבולבלת, איבדה את מטרותיה, כמו עץ שמשיר את עליו בסתיו.

היא מסתכלת על העלה היבש שהרוח נשאה אליה. כל התפצלות בעורקיו המיובשים מייצגת בעיניה התפצלות בחייה, שלב של החלטה גורלית.

ושוב היא חושבת על מטרת אותו טיול קטן לצוק. לקפוץ או לא לקפוץ, עוד התפצלות בעלה. את העורקים קוטע קו דק שהולך ומתרחב ככל שהוא מתקרב לשולי העלה. חרק שהטיל את ביצתו בעלה, היא נזכרת בשיעור טבע עם המורה בתיה. התפצלות שנגמרת במוות? שינוי? אולי סתם עלה טיפשי שעף מגן כל שהוא.  

היו ימים, היה איש בירוק, היו מחשבות, היה יין מתוק. היה צחוק.

יפה לעיניים, מגרד בידיים, חצב. עכשיו סתו.

 

להשתחרר בגיל 21 מהשירות הסדיר בצבא, לעבוד במשך שנתיים במשרה במשמרות כדי לחסוך כסף ללימודים ולגור בדירה קטנה בתלאביב עם שני שותפים, אחד מהם הומו, לצבור חברים חדשים שלא מכירים את הנפש באמת ולשמור על שלושה חברים מהתיכון ושניים מהצבא, ללכת לחתונות של חברים ולהשתכר, ללמוד גרמנית במכון גתה, לדאוג שאמא תמצא את תעודת הלידה ותוציא אזרחות פולנית, לטוס לגרמניה וללמוד במשך ארבע שנים בבית ספר לעיצוב ואומנות, לחזור לארץ בקיציים, לחודש, להביא מתנות לאחיינים ולראות אותם משתנים וגדלים משנה לשנה, לטייל ברגל על ההרים בחבורה של חברים ללימודים, להתחיל להרכיב משקפי שמש, לא בהירים ולא כהים, באמצע, עם מסגרת מתכת כסופה, וללבוש מעיל צמר ארוך ושחור, עם צעיף שסרגתי בצבעים רכים של שלכת, להשתנות, לטוס לחודש לאלסקה, לטייל ולראות את אורות-הצפון/זוהר-הקוטב, לחזור לארץ עם סיום הלימודים, לשכור דירה קטנה, לבד בתלאביב ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה במשרד שיכול להעריך את תיק העבודות המודרני-אומנותי-מינימליסטי-בעל-השפעות-קלאסיות במשך שנתיים, לחזור ללימודים באוניברסיטה לתואר בספרות ילדים תוך כדי עבודה עצמאית, להחליף את מסגרת המשקפיים בכזו שחורה ורחבה, לסיים את הלימודים בפעם השלישית בחיים, לעבוד בעריכה ספרותית, בכתיבה, באיור וגם סתם לבשל מדי פעם, להגיע למסיבת יום ההולדת הזו, בדירה הגדולה, עם חברים שחלקם מאוד ישנים וחלקם חדשים וחלקם חברים לשעבר וחלקם עמיתים לעבודה, וכולם שותים יין או וויסקי ומחייכים בשמחה שהפכה להיות כנה ואוכלים סושי שהחבר מזה ארבע שנים גלגל וצוחקים על ההזדקנות הזו שהיא לא מהירה ולא איטית אלא פשוט בקצב של החיים והתחלפות התאים בגוף, וכולם צועקים, לא בסנכרון מושלם, "מזל טוב!".

 

זהרה צעירי י'2                                                                  30.1.2000

 

הבעיות שמציבה תקופת הגלות בפני נביאי ה' ודרך התמודדותו של ישעיהו עמן

 

בפני הנביאים של תקופת הגלות עומדים קשיים רבים. העם מיואש ואינו רואה גאולה באופק. נדמה לעם שהעונש מגיע לו בצדק, כי חטא וכי הוא נענש גם על חטאי אבותיו-על כן אין תקווה. העם חושש כי ה' עזבו ושגם אם ינסו לכפר על החטאים זה לא ישנה-כי ה' כבר לא איתם. קושי נוסף הוא שהעם חושב שגם אם אכפת לה' הרי אין לו מספיק כוח על מנת לעזור לו.

לדעתי הנביא ישעיהו מתמודד היטב עם קשיים אלו ופועל בנאומיו על מנת להשקיט את החששות ולהפיח תקווה בעם.

בפרק מ' מתמודד ישעיהו עם חלק מהקשיים. בפס' הראשון אומר הנביא "נחמו נחמו…" וכוונתו לסתור את דברי איכה "ואין מנחם…" על מנת להפיג את החשש שה' נטש את העם. בפסוקים הבאים (1-9) מודיע ישעיהו על הגאולה-"כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפליים.." וטוען שתקופת העונש נגמרה וה' עומד לעזור לעם. בפסוקים 12-26, בהם מתוארת גדולתו של ה', מחזק ישעיהו את האמונה בכוחו של ה'-בכך שהוא יכול לעזור. לדוגמא: "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת". פסוק זה מתייחס למעשה הבריאה בו הפגין ה' את כל כוחו. הפסוק מדגיש את גדולתו של ה'-כל הימים והארצות קטנים כל כך וה' יצר אותם בצעדים וזרתות.

בפרק מ"א חוזר ישעיהו וסותר את תחושת הבדידות בפסוקים 8-9: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי… עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך..". בפסוק 14 באותו פרק מעודד ישעיהו את העם וחוזר על כך שהגאולה קרובה: "… אני עזרתיך נאום-ה' וגואלך קדוש ישראל..". כוחו של ה' מודגש (שוב) בעיקר בשני פסוקים 18-19: "…אשים מדבר לאגם-מים וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שיטה והדס…". פסוקים אלו גם מרגיעים את העם שחושש שהחזרה לארץ תהיה כרוכה בקשיים פיסיים רבים-מעבר במדבר וכן הלאה.

בפרק מ"ה פסוקים 1-7 מוכיח ישעיהו את כוחו העקלקל של ה' ע"י הכרזה שכורש הוא שליח ה'. כורש שמעשיו מכוונים לגאולה גם מפחיתים את הייאוש שחש העם.

בגלל דוגמאות אלו ורבות נוספות בכל נאומי ישעיהו אני חושבת שישעיהו מתמודד היטב עם הקשיים שמעמידה בפניו תחושת הגלות.