דף הבית סיפורים משקפיים
משקפיים הדפסה דואר-אלקטרוני

 

דמותו לא השתלבה בעוברים ובשבים. בגדיו האפורים והשחורים בלטו כנגד הזרם הצבעוני הבלתי פוסק בו צעדתי. למרות המראה המוזר המשכתי ללכת, מתחמקת מהיתקלויות באנשים, בכיוון המסעדה בה הייתי אמורה לפגוש את פרנק. הזר המוזר לא הלך אלי, אלא סתם בכיווני, אבל נראה היה שבשלב מסוים תפסתי גם אני את מבטו. התקרבנו זה אל זה. לאט לאט מבטו ננעץ בי. חודר, כאילו מנסה לעבור דרך המשקפיים אל תוך עיני. הרגשתי שהוא מוכר לי איכשהו. התחושה עברה. חלפנו אחד על פני השני.

הנחתי להרגשה המוזרה שהתפתחה בי להתפוגג. הרחוב היה מואר בשמש אחר צוהריים, אך קריר, עם עצים ירוקים ומדרכה אדמדמה. הכביש היה מחופה. בדיוק כמו שאהבתי אותם. בדיוק כפי שתכננתי אותם במשקפיים לפני שנים רבות.

המסעדה אליה נכנסתי כשהגעתי לסוף הרחוב הייתה מסעדה איטלקית קטנה שאני ופרנק היינו הולכים אליה לעיתים קרובות. החלפתי את בגדי לשמלה שחורה קלה במקום בגדי העבודה וחיפשתי את פרנק. מצאתי אותו בשולחן פינתי קטן, מחייך בג'ינס וחולצה מכופתרת. הוא קם לקראתי, התנשקנו והתיישבנו.

הזמנו את המנות שלנו מהמלצר ושוחחנו קצת בזמן שחיכינו להן. הן הגיעו לבסוף והתחלנו כבר לאכול אותם כשלפתע עבר רחש ביושבי המסעדה. הסתכלתי סביב כדי לראות על מה כולם מתלחשים ופתאום שמתי לב שפרנק לא לובש כלום מלבד חליפת הבסיס. כלומר, הבגדים שלו נעלמו! אחריו נעלמו הבגדים לשולחן שלידנו. ואחריהם לשולחנות נוספים, עד שכל המסעדה הייתה עירומה ונרעשת מלבדי. השף יצא דרך דלתות המטבח והכריז בקול: "לא לדאוג גבירותיי ורבותיי! לא לדאוג! זה רק וירוס במשקפיים! כבר שמענו על מקרים כאלו בעבר! זה יפסק עוד מעט!". יושבי המסעדה התעלמו ממנו ויצאו בזרם כועס מהמסעדה. פרנק אחז בידי והתכוון להוביל אותי החוצה אך נלכדתי בזרם אחר שהסתבך בין השולחנות. איכשהו נדחקתי אל יציאה צדדית זעירה כלשהי שהובילה אל תוך סמטה קטנה. יצאתי לרחוב ולהפתעתי מעבר לפינה הצטרף אלי האדם המוזר שראיתי אחר הצוהריים. הוא הלך לצדי עם משקפי השמש המוזרים שלו וליווה-הוביל אותי בדרכי. "מי אתה?" שאלתי. "אחר כך", הוא ענה, "עוד מעט".

המשכתי ללכת אתו, מפוחדת מעט, עדיין בהלם מההתרחשות במסעדה.

הוא עצר ליד דוכן קטן, בו עמד איש זקן, ופנה אליו. המתנתי על המדרכה. הוא חזר ובידו שני ספלי נייר ובהם קפה מעלה אדים. "קחי", אמר, "לא סיימת את הארוחה במסעדה". שתינו בשקט, תוך כדי הליכה איטית, עד שהגענו לפארק קטן ובו גן שעשועים זעיר לילדים וכמה ספסלים.

הוא לבש מכנסיים שחורים, חולצת-טי אפורה ומעיל שחור. מבט זועם נוסף מצדי חילץ ממנו אנחה וממני הארה קטנה שפניו נראים עייפים אך כנים ואמיצים ויפים.

"אני גרמתי לוירוס המשקפיים במסעדה" אמר לבסוף.

מבט נדהם ממני.

"אני משתייך לקבוצה קטנה של אנשים שמתנגדים למשקפיים. אנחנו חושבים שאנשים צריכים לראות מה באמת קורה מסביבם, לא מה שהם רוצים לראות. שיפסיקו לחיות באשליה ושיבינו את העולם שקיים סביבם. אנחנו לא משתמשים במשקפיים".

עדיין שקט ותדהמה ממני. כמעט כל חיי הייתי עם משקפיים. מאז שקיבלתי את משקפי הראשונים מסבתי ביום הולדתי החמש עשרה ועד היום, לא היה יום בו לא הלכתי אתם. תחושת הכיסוי על העיניים הייתה כמו הגנה בשבילי, בלעדיהם הרגשתי עירומה.

"ראיתי אותך בדרך למסעדה. היה לי חבל עלייך. השתלתי בך חסימה לוירוס, אבל אחר כך עוד היו לי רגשות אשם, אז באתי ללוות אותך", הוא המשיך.

כמה ילדים הגיעו והתחילו לשחק בגן. התיישבנו על ספסל, בדממה.

לאט הוא הושיט את ידו אל פני וליטף אותם. שחרר את התפס שהחזיק את המשקפיים במקומם, על עיני. הוריד אותם בעדינות.

מצמצתי בגלל האוויר והרוח שהכו בריסי והסתכלתי סביבי. המכוניות המכוערות והרבועות פלטו עשן ברחוב. אנשים בחליפות בסיס שחורות או כחולות ומכשירים שלפתע נראו כבדים, אפורים, מוזרים ומגוחכים עד אימה הלכו על המדרכה האפורה. השמיים היו מלאים בעננים אפורים ורכים.

גן השעשועים היה צבוע בצבעים עליזים, מוקף בכמה עצים. לילדים לא היו משקפיים שיגנו עליהם מפני הכיעור. הגן היה נקודת אמת בתוך העיר. "אין דירות פנויות באשליות", לחשתי, נזכרת במשפט שאמר לי ידיד מהתיכון כשקיבלתי את המשקפיים לראשונה.

הפניתי את מבטי אל האיש המוזר. הוא נראה בדיוק כפי שנראה לי עם משקפיים. הוא התקרב אלי ונעמד לידי, מביט החוצה. ליטף שוב את פני, מחה את דמעותיי, חייך ואמר "את רואה? אפשר גם בלי. אפשר גם בלי משקפיים".

 
זכויות יוצרים © 2017 האתר של זהרה. כל הזכויות שמורות.
ג'ומלה! הינה תוכנה חופשית המשוחררת תחת רשיון GNU/GPL.