היא הולכת על שפת המצוק, משקיפה על בקעת צין. הימים הם ימי סתיו אחרונים, והרוח קרה ונושאת ריחות  שהתייבשו בחום ימי הקיץ האחרונים.

שערה חום, והוא גלי, רך ופזור, מתגלגל ברוח על פניה.

הרוח נושאת אליה עלה צהבהב יבש. היא יודעת שהוא לא משום עץ שגדל בנגב. זה עלה של עץ אלון. מהצפון הרחוק, הגיע עד לכאן. הייתכן? תחת עץ אלון הם ישבו אז, ביום סוף חורף חמים כבר.

היא חוזרת לביתה ומכינה לעצמה כוס חמה של שוקו מתוק, ומיישבת ליד החלון לשתות. בסוודר חמים היא יושבת, וחושבת על ימים אחרים, חצבים, חתולים, ועליו.

היא בעצם מבולבלת, איבדה את מטרותיה, כמו עץ שמשיר את עליו בסתיו.

היא מסתכלת על העלה היבש שהרוח נשאה אליה. כל התפצלות בעורקיו המיובשים מייצגת בעיניה התפצלות בחייה, שלב של החלטה גורלית.

ושוב היא חושבת על מטרת אותו טיול קטן לצוק. לקפוץ או לא לקפוץ, עוד התפצלות בעלה. את העורקים קוטע קו דק שהולך ומתרחב ככל שהוא מתקרב לשולי העלה. חרק שהטיל את ביצתו בעלה, היא נזכרת בשיעור טבע עם המורה בתיה. התפצלות שנגמרת במוות? שינוי? אולי סתם עלה טיפשי שעף מגן כל שהוא.  

היו ימים, היה איש בירוק, היו מחשבות, היה יין מתוק. היה צחוק.

יפה לעיניים, מגרד בידיים, חצב. עכשיו סתו.