אנאפורנוס
טפיפות קלות נשמעו ביער. היה זה טיירון, הקנטאור הצעיר, שחפז לו בשבילים המוכרים של היער בבוקר שטוף שמש באנאפורנוס. העולם המיוער עמד בעונת האביב והשבילים היו רכים ומוארים, מלאי עשב ופרחים בשוליהם. הוא הגביר את קצב הליכתו, עבר לדהירה קלה ולבסוף פרץ אל קרחת יער מוארת ורעננה שבמרכזה ניצב עץ ירוק ועתיר עלווה.
"בוקר טוב אנאטורק!" אמר טיירון וחייך אל מחשב-העץ הצעיר.
"בוקר אור טיירון!" השיב מחשב-העץ בעליצות, "על איזה מעגל נעבוד היום? נשכלל את המתרגם החדש שלך? אולי נגביר את עמידותו של מגן העץ?".
"לא אנאטורק ידידי, המתרגם והמגן חזקים ומשוכללים דיים. היום נמשיך לעבוד על קסדת המעבר, היא זו שדורשת עבודה!" אמר טיירון והעביר את ידו בשערו החום במבוכה. "אנאטורק, אתה חושב שאני עובד יותר מדי?".
"עובד יותר מדי?" תמה מחשב-העץ, "וכי מדוע את שואל?".
"סתם… חשבתי על כך בבואי לכאן" ניסה טיירון להתחמק, אך כרע תחת מבטו החודר של אנאטורק, "ניריות טוענת שאיני נמצא איתה מספיק זמן. איני מבין למה! אני הרי נמצא איתה מחצית מן היממה, ואף יותר מכך! אין זה משנה… הבה נתחיל לעבוד".
'אנאטורק המסכן', חשב טיירון בזמן שעבד, רכון מעל השרטוטים הזוהרים. 'איני צריך להעמיס עלי את תהיות הנשים, מה כבר ידע על כך יצור בעל רבייה כשלו? ואולי דווקא התמזל מזלו שכך…'.
אנאטורק היה מחשב-עץ מעולה, ממיטב השתילים של משתלת סבא-עץ. טיירון קיבל אותו מאביו כשהיה בן עשר, לא יותר מסייח צעיר. אביו, כשהבין שטיירון אינו עומד להיות לוחם מהולל וספורטאי מופלא, החליט להעניק לו את המיטב בתחום בו בחר-המדע. את היום ההוא לעולם לא ישכח. ריח הפרחים ואדמת הדישון, השתילים הצעירים והירוקים שעמדו בעציציהם ופיטפטו. והוא, עובר בין כולם ומחפש את השתיל שיגדל לעץ החכם מכולם. פלאר היה איתם באותו יום, אך עמד בחוץ מגחך ומשוויץ בפני כמה נערות במחבט החדש שלו. טיירון בחר לבסוף באנאטורק הצעיר והלך לשתול אותו בקרחת יער, ואילו אביו הלך עם פלאר למגרש הכדור-מחבט, לצפות באימון.
אט אט התבלט זוהר השרטוטים כנגד האפלה היורדת סביב, ודיונם הטכני של טיירון ואנאטורק נשמע חזק יותר וחלול על רקע השקט האופף את הלילה.
טיירון בירך את אנאטורק בליל מנוחה ויצא לדרכו בחזרה אל הכפר. השבילים, שבתחילת היום היו שטופי אור ועליזים היו כעת אפלים, אם כי עדיין יפים-עטורים בשלל פרחי לילה לבנים.
קולות שונים נשמעו ביער, צפרדעים וקריאות ציפורי הלילה, אך נדמה היה לו שקול אחר קורא בשמו.
הקול התקרב ועד מהרה ניריות התפרצה אל השביל, מעבר לעיקול. אחריה הגיע בדהרה פלאר.
"טיירון!", קראה ניריות בקול דאוג, חזה עולה ויורד מחמת מאמץ הריצה, "היכן היית?".
"עבדתי ניריות", ענה טיירון בשוויון נפש, "את יודעת שאני עובד יומם וליל על הפרוייקטים שלי".
"באמת, טיירון!" התערב פלאר בשיחה, "ניריות כמעט ויצאה מדעתה מרוב דאגה אליך!".
'כמובן פלאר', חשב טיירון בלבו,' כולם הרי יודעים שאתה דואג לה במיוחד ומנסה לנחם אותה'…
טיירון המשיך להתעלם מהמבטים הזועמים של פלאר וניריות וסינן אליהם תשובה מתחמקת, "בסדר, אני אשתדל. הבה נחזור לכפר, אני עייף".
השתיקה הנוקשה שאפפה את החבורה בעודה הולכת אל הכפר העיקה על טיירון. הוא ידע שלעולם לא יבינו אותו, את מכשיריו או את מטרותיו, אבל מדוע אינם מסוגלים לקבל את שונותו כפשוטה ומשמעה? הרי לבטח הם יכולים להבין שעליו לעבוד…
הכפר היה שקט וחשוך בשעה מאוחרת כזו. טיירון ופלאר נפרדו בזעף וניריות פנתה ללכת עם טיירון. שיחתם בלילה הייתה שקטה וטיירון סיימה במהירות.
מצודת טריפלדור
קול נקישות נשמע באולם הכניסה הגדול. נקישות מגפיים. המגפיים שחורים, בעלי עיטורים בזהב אדום, כתום, צהוב ולבן. הם שייכים ליורש העצר הצעיר, אוד. לפני שבוע מלאו ליורש העצר חמישה-עשר מחזורי אש ועשן. הוא נכנס לאולם על מנת לפגוש את אביו, הדוכס של מצודת טריפלדור, על מנת לצאת לאימון סייף.
אביו נכנס לאולם בצעד נמרץ. סביב פיו המחייך החליקו שפם וזקן שחורים ומבהיקים. את פניו החיוורים והצרים הקיף שערו השחור, הגולש. גם הוא לבש בגדים שחורים משחור כבנו, מעוטרים.
הם בירכו זה את זה ויצאו אל אור השמש הלבן בשעת בוקר מוקדמת זו, אל החצר האדומה. שם ניצב מבעוד מועד יריבו היומי של אוד, אותו הרג מדי יום ביומו ומדי ערב החייה בשיעורי הכשף עם אמו.
"הרוג", אמר הדוכס בשלווה, "ושם לבך אל הלקחים מהשיעורים הקודמים".
אוד הביט לרגע באויבו, עובר במוחו על כל הקרבות הקודמים בהם נילחם, משחזר את שיטות ההגנה של יריבו. הוא ראה אותן ברורות לפניו כאילו שורטטו בצבע זוהר. כל המחשבות הללו גזלו שבריר שניה מזמנו, ורגע אחר כך היריב כבר פרכס על האדמה הנוקשה והאדומה, משוסף מכתף ימין ועד ברך שמאל, חסר תקנה לעולמים, גם אם ינסה אוד להחזירו לחיים בכל כוח הכשף שבו. תחושת גועל גאתה בו, אך הוא הסתיר אותה היטב ודבר לא נראה על פניו.
הדוכס הביט בבנו בתדהמה מהולה בגאווה. "בני, אתה עשית דבר מה שלא יאמן!", אמר הדוכס וקולו רטט מהתרגשות, "אתה המצאת מחדש, ללא כל הכנה מוקדמת, את שיטת הלחימה הנעלה ביותר שלנו, אותה אנו מכנים 'הרגע'".
אוד לא נראה נרגש ולו לרגע, כל כוחו היה מרוכז בהסתרת הגועל ולא הספיק ליצירת אשליה של עונג בנוסף לכך. "כן אדוני", אמר בקול שווה נפש.
"בוא!" קרא הדוכס בעונג, "אין לך צורך באימוני לחימה נוספים היום! אתה רשאי לעשות ככל העולה על רוחך, עד שיעורי הערב כמובן. אני ממליץ על ארוחת בוקר קלה לפני שתפנה לעיסוקיך".
"כמובן אדוני", השיב אוד בקול מלא הקלה, "אהיה ליד המזרקה הראשית אם תזדקק לי".
הדוכס חייך בגאווה ויצא מהחצר.
אוד פנה אל אולם הכניסה ונכנס לעומק המצודה אל האולם הראשי, בו ניצבה המזרקה. הייתה זו בריכה עגולה בעלת תחתית קעורה עשויה חומר שקוף. מים טהורים נשפכו אל הבריכה מפיו של דרקון שקוף ובו הבזקי אדום, כתום וצהוב שריחף בכוח כשף מעליה. בבריכה שייטו להם דגים אדומים, כתומים, צהובים, שחורים ושקופים בלהקות צבעוניות.
אוד לכד דג שקוף, נקש בידו והשליך אותו באוויר. להבה נורתה מפיו של הדרקון המרחף וצלתה את הדג שנפל היישר בחזרה אל צלחת קרח שאוד הקפיא מתוך המים. הדג היה טעים ומשביע למרות הכשף שאפף אותו.
את שארית היום בילה אוד בספריה, נובר בהיסטוריה של משפחתו, למד על המעשים הנוראים שעשו לעולמות אחרים. שיעבוד, רצח, חטיפה, כל אלו היו מעשים של יום-יום במצודה. אוד למד את כל השיטות להריגת אדם וחיה, לעינוי ולכישוף במהלך חייו. אם כי ידע שעוד רבות עליו ללמוד. הוא לא נהנה ממעשיו, אם כי ידע שאמור הוא להנות. מדי יום נאלץ להעמיד פנים, להסתיר את התיעוב ההולך וגובר בלבו. הוא ידע שאם משפחתו תגלה זאת הוא יומת לאלתר. אך חייו היו על סף הנסבלות מאחר ומשפחתו פרשה את שוויון הנפש שלו כהוכחה לכך שהוא מוכן לעוד, שהוא רוצה עוד.
שעון הכוכבים שבספרייה צלצל מנגינה עדינה לציון זריחת הירח. אוד לבש מעל בגדי הלחימה שלו גלימת לילה ארוכה ושחורה ושם פעמיו אל המגדל המרכזי, שם המתינה לו אמו במעבדת הכשף לשיעור נוסף.