הם היו שניים ועצרו לנוח, ושתו מנאדותיהם. הדרך לפניהם, מאובקת וסלעית. ההר שעליו הלכו התנשא לגובה רב, אך הוא היה ירוק לכל גובהו, כיפתו לא הייתה מכוסה שלג, וגם לא אפופת עננים.

האוויר היה יבש, וגב המים היה ריק. זה זמן רב לא ירד גשם. אך נאדותיהם היו מלאים.

הם ידעו שעל הפסגה יש כפר, ואליו שמו פעמיהם.

הם הגיעו לכפר עם רדת הערב, וראו שהוא חרב. כל בארות הכפר יבשו, והתושבים ישבו בבית העצים הגדול. גברים גדולים, ציידים שניטש כוחם ולא יכלו לצוד עוד. נשים עייפות נושאות תינוקות בוכים, ואין להן דבר להציע להם, גם לא מים. ילדים, מוכי זבובים, וזקנים מצומקים.

הם עמדו מול חצי הגורן הזה, של אנשים גוועים. דאנובי, ליקק את שפתיו בעצבנות, אבל שרון היה רגוע לחלוטין.

הילד ראה אותו מלקק את שפתיו, וחשב: "זהו. הם הולכים להרעיל אותנו. הם מאותם מסיונרים מטורפים, שעוברים מכפר לכפר, ומעבירים אנשים לעולם הבא. עכשיו הם ירעילו גם אותנו". אבל שרון ודאנובי לא באו להרוג. הם באו לנוח. אם המנוחה תלויה בהצלת הכפר, הם יעשו זאת.

"לא באנו להרעיל אתכם", אמר שרון בקולו החזק והעמוק, "באנו להציל אתכם". הוא לקח צלחת זכוכית לבנה, שטוחה, ומזג לתוכה מחצית מתכולת נאדו. דאנובי מזג את שלו לצלחת נחושת. הוא ידע ששרון יעשה נס.

את צלחתו נתן דאנובי לצייד החזק ביותר, לזה שעמד הכי טוב ביובש. הוא שתה ממנה וכשלא הרגיש טעם זר, של רעל, צעק: "יא-לא-האי! אלו מים!", והעביר במהירות את הצלחת לבא אחריו.

שרון נתן את צלחתו לאחד הילדים, עם חיוך. הילד לקח את הצלחת ושתה. עיניו נפקחו בתדהמה. לא רק הצלחת הייתה לבנה, כי גם הנוזל בתוכה. היה זה חלב. "נס!" צעק הילד, והעביר את הצלחת לילד שישב לידו.

אחרי שכולם שתו, והצלחות חזרו אליהם, הרים שרון את צלחתו למעלה, כשהוא מחזיק בא בעדינות בשתי כפות ידיו. "אנו מודים לך, אדוננו, על מים אלה, שנתת לנו!" אמר בקול גדול.

כל הכפריים קמו על רגליהם, וחזרו אחריו.

שקט השתרר לפתע, כשקול קרקוש של עגלה עוברת נשמע. ולא סתם עגלה כי אם מרכבה.

רתומה לשני סוסים, ובתוכה ישבה אישה יפה. היא הביטה בהם בצורה מוזרה. ונעצה מבט בדאנובי.

"מנודה" אמר הצייד, "שהקימה קהילה נפרדת, היא ואביה. אנו מודים לך אדון רב חסד, על הנס שעשית לנו, ומבקשים שתישארו עמנו למשך זמן בלתי מוגבל.". קולות של הסכמה נשמעו מכל עבר. רוחשים בחיות שנתנו להם המים. "נשאר" אמר שרון. עינו האחת מנצנצת, והשניה עצומה, בעודה צומחת מחדש.

 יומיים עברו, כשהכפריים, מספקים להם מזון, והם מספקים לכפריים מים. האישה במרכבה עברה ליד בית העצים הגדול, פעם בבוקר, ופעם בערב. ראשי הכפר חזרו ונשנו בבקשה שיעשו עוד נס-ויוריד גשם, שימלא את הגבים, ואולי אף יאפשר להם לסחור במים. אך שרון לא ענה דבר. כולם ידעו ששרון הוא עושה הנסים האמיתי מבינהם, עם שערו הלבן והארוך גם נראה כעושה נסים.

ערב ירד על הכפר, והשמים התקדרו, עוד ועוד, השחירו. הכפריים ראו זאת ונרעדו. הם ידעו שגשם חזק יחריב אותם. "האסם יחזיק מעמד" לחשו אחד לשני, "הקטניות שבתוכו יחזיקו אותו. ועלינו יגנו העצים בבית".

הם התכנסו כולם בבית העצים, מצטופפים, בטבעת תחת העצים הכפופים בעזרת כשף. רק שרון עמד באמצע בית העצים הגדול, מרים ידיו כלפי מעלה, ולצידו דאנובי.

הטיפות הראשונות נשרו על שרון, גדולות וכבדות ממים, ועיטרו את שערו הלבן כפנינים. אז התחזק המטר, עוד ועוד, עד שהטיפות חדרו את הענפים שהגנו על הכפריים. כבדות, וקשות החלו הטיפות לשבור את הענפים, עד שנותרו שלדי העצים, והקרקע הייתה זרועת עלים וענפים.

"הנה הגשם שביקשתם למכור" צעק שרון, עינו האחת נוצצת בטירוף בגשם השחור ובברקים שנוספו לו. האסם הגדול התבקע בצידו וכל הקטניות נשפכו במורד ההר. הגג שקע, לאור הברקים.

כפרי זועם, הרים מקל והכה בכעס את ראשו של שרון. עינו, המנסה לצמוח חזרה מהפעם האחרונה שביקעוה, נבקעה שוב, ונזלה בהותירה אחריה חור אדום.

דאנובי רץ אל מחוץ למעגל שלדי העצים וקרא לשרון לבוא אחריו. הוא הביט לאחור וראה לאור הברק את הכפרי נועץ את המקל המחודד בלבו של שרון. התמונה המוזרה זיעזעה את דאנובי: שרון, מקל נעוץ בחזהו ודמו הפורץ ממנו כהה באור הברקים המוזר, מרים את ידיו בתנוחת ישו הצלוב, שהייתה כה קדושה לו, ונופל בינות שלדי העצים השחורים.

דאנובי כמעט התעלף, אך שמע קול צלול לוחש באזנו: "קום המהירות ובוא אחרי!". הייתה זו האישה מן המרכבה. הוא קם והלך אחריה בגשם השוטף. "הסוסים ברחו עם תחילת הסערה

והמרכבה הייתה חסרת תועלת מאז", אמרה, "בוא, נמצא לנו איזה כוך מוגן לישון בו, נדמה לי ששנינו לא רצויים באותה מידה בכפר". הם הלכו עד שמצאו כוך יבש ושם נרדמו, עד אור הבוקר.

בבוקר קמו והמשיכו לצעוד, במטרה להתרחק מהכפר. שמה היה שירוק. היא נודתה מן הכפר, אחרי התנהגות לא הולמת לאישה, והצטרפה לאביה שנודה גם הוא כמה שנים לפניה. היא ואביה הקימו קהילה קטנה ומשגשגת על ראש ההר, עם עוד אנשים מנודים.

היא תהתה מאוד בקשר למעשהו של שרון, החרבת הכפר.

הם הגיעו לגב מלא מים והתיישבו לשתות, היה זה אותו גב בו עצרו הוא ושרון לפני שהגיעו לכפר. גם אם עבר רק יום מאז הגשם, כבר הספיקו להתפתח בגב חיים ענפים. שושנות קטנות, חרקי מים, כונכיות ורכיכות, אצות ועוד. החיים בגב היו צבעוניים מאוד, ונעו ללא הרף, כמו קליידוסקופ חי. אך כל החיים בלי יוצא מן הכלל היו מתחת לעשרת הסנטימטרים הראשונים של המים.

 "ראי", אמר דאנובי, והצביע על רכיכה שחורה, ארוכה ושטוחה, בעלת עיניים גדולות וצהובות, "רכיכה זאת חיה חיים פשוטים מאוד במקומה היא. אבל, אם היא תנסה לשאוף לדברים לא לה, לעזוב את מקומה הטבעי,", הרכיכה עלתה למעלה, קרוב אל פני המים. "היא תכחד מיד", ציפור צללה, וחטפה את הרכיכה מתוך המים. "הרכיכות האחרות אינן טיפשות, הן ראו את הטעות של חברתן, והן יישארו במקומן". הוא שלח את ידו אל המים ושלה צדף יפה, שצידו הפנימי מצופה דר, "כמו צדף יפה, שזכרו לא ימחה מראשנו."

רעש הפריע להם, רעש של אנשים קרבים.

כעשרה אנשים התקרבו אליהם, בשביל. היו אלה אנשי הקהילה של שירוק ואביה, הוא שעמד בראשם. "האם אתם נשואים?", שאל אביה של שירוק. "לא", ענתה שירוק, "אין לי קשר אל האיש הזה". "ולי", הוסיף דאנובי, "אין קשר עם האישה הזאת, אם כי לבי נתון בידה".

עוד רעש קטע את הדו-שיח, והכפריים התקרבו בשביל העליון, מעליהם.

"הנה הם!" צעק הצייד הגדול, "האם אתה מודה שאתה וידידך השד גרמתם להחרבת הכפר?". "לא!" צעק דאנובי, "אתם הבאתם את חורבנכם על עצמכם!".

"הה! אתה מסרב להודות! מעניין אם תסרב להודות גם כשהוא יהיה אתך!". בדבריו התייחס לנחש גדול וארסי שהחזיק בידיו. דאנובי ושירוק החווירו, כי ידעו מה פירושו של זה. הכפריים יחילו על כולם טקס עתיק, שנקרא שיגור, והוא כולל הרבה מאוד נחשים ארסיים.

הצייד זרק את הנחש למטה, וכל שאר הכפריים השליכו למטה נחשים נוספים, אם כי רובם לא היו ארסיים. "קחו אותם גם אתם! אנשי קהילת המנודים!".

הנחש התקדם בפיתולים אל דאנובי, והוא נרתע לאחור לכיוון שולי הדרך, והתהום. הוא מעד

ונפל, אך הצליח להיאחז בקצה. שירוק רצה אליו, אך לא יכלה לעזור לו, מפאת הנחש הארסי

שחסם את דרכה. "זכרי את מקומך" לחש לה דאנובי, בעוד הנחש מכיש את כפות ידיו.

אט אט נחלשה אחיזתו בצלע ההר, והוא נפל לתהום לבסוף.

פניה של שירוק החווירו, בעוד הנחש מסתובב ומכיש אותה.